לילה.
כבר אחרי חצות.
הוא כבר לא יודע איך לתאר, אך לתאר את התקופה המגעילה הזו שהוא
עובר.
ואם כבר חשב שהכל מסתדר והולך כמו שצריך, אז לא.

כל יום שעובר, כל בוקר שהוא מתעורר, הוא חושב לעצמו ''למה? למה
אני מתעורר לעולם הזה? גם ככה יש ים של בלאגן בעולם, במדינה,
אצלי בחיים'' .
''נהייתי אפאתי? יכול להיות. כי אני מרגיש (...) חסר רגשות,
חוסר אכפתיות מכמה דברים, אדיש(?), כבר לא מכיר את עצמי. לא
מזהה את עצמי ואת ההתנהגות השונה והחדשה שבניתי לעצמי. אז למה?
לא יודע''.

ועוד סיבוב אחד על המיטה. החום בחדר בלתי נסבל. הוא מדליק את
המאוורר, מצית עוד סיגריה, שם את עברי לידר במערכת ומתחיל
לבכות...
''אולי כל זה בגלל מה שקרה'' הוא חושב לעצמו.
''חשבתי שזה לא ידפוק לי את החיים וישפיע עליי. אבל זה כן. בכל
זאת לא חלמתי מעולם שזה מה שיקרה בסופו של דבר. לא חשבתי שאאבד
בבת אחת את שני האנשים האלו, האנשים הכי יקרים לי בעולם''.

וזה קרה. בשבוע אחד של טרוף בהפרש של שבוע פחות יום אחד מהשני,
שניהם הלכו.
והוא לא מצליח להתמודד עם זה. ממש לא.
''ואני אשם''.
זה בעצם מה שהוא מרגיש.

''אני אשם ומאמין בזה. אני מאמין שאם לא הייתי עושה דברים, ולא
חי את החיים שלי כמו שאני חי היום, זה לא היה קורה.
הרבה דברים לא היו קורים לא לפני חודש ולא לפני כמה שנים''.
לא יודע איך להסביר. לא יודע איך להסביר למה אני מתכוון. אבל
תמיד היתה ותמיד תהיה ההרגשה שיש קשר בין הדברים. שזה משהו
מעבר למה שברור לי ולאנשים אחרים. ואם יש כאן עניין של מיסטיקה
ונסתר? אז יש.

ומה אני עושה עם החיים שלי? אני לא יודע.
אז הוא עשה כל מני צעדים משמעותיים בחיים שלו בשנה האחרונה:
חזר לאותה עבודה, עבר לגור בשכר דירה, התחיל ללמוד ולהקים את
עצמו.
צעד יותר משמעותי שעשה - סוף סוף הוא ''התחלתי להכיר בעצמי, את
עצמי, לדעת שאפשר לחיות באותה דרך חיים שכל-כך חששתי ממנה
בעבר, גם בצורה יותר טובה ויותר הגיונית ויפה.

זה מפריע? לפעמים כן. כי בכל זאת הייתי רוצה לחיות כמו שצריך.
כמו שהחברה מצפה ממך לחיות. אבל זה לא ככה, כרגע, ואני לא יודע
איך יהיה ומה יהיה ועם מי אהיה...''
הוא רק רוצה להיות מאושר. לדעת איך לעבוד על זה. על שיפור
העצמי האישי שלו שכרגע דיי דפוק.

''אני זוכר את עצמי יושב בתחנת רכבת ישנה מחכה לרכבת שתבוא.''

''אני זוכר הרבה נסיעות ארוכות לכל מני מקומות. מקומות שרציתי
להגיע אליהם, להישאר שם ולא לחזור''.
הנסיעה שכל-כך חלם עליה, אוסטרליה הרחוקה, שלא יצאה לפועל. אבל
זהו. הוא כאן.

''אני חושב על עצמי ברגעים אלו: 'למה? למה בעצם אני כזה? למה
בכלל נולדתי ככה?'
וממשיך לשכב על המיטה, המצעים מתוחים עליה, המאוורר פועל בלי
הפסקה, עברי חודר לנשמה.
ואני לבד.
וכמה שאני צריך מישהו- כן מישהו, שיהיה כרגע לידי, שיחבק,
יתמוך, יבין, שידע בדיוק מה אני צריך. שינחם. רק שיחבק. לא
יותר''.
אני