ביקשתי מהתסריטאי שלי  שיפסיק לכתוב לי תסריטים עצובים.
איני רוצה יותר  להתהלך עם אפר על הפנים והבגדים.
אני רוצה תפקיד חדש ומרתק, "לשם שינוי אני רוצה לצחוק ולא רק
לשחק."
אך הוא  חייך אלי  והקמט בין עיניו העמיק. לעס את מקטרתו,
החזיק  בידו את התסריט. קרא ושוב בדק הציץ בי וקבע:
"את, בשום אופן לא, אינך יכולה לשחק את תפקיד העליזה.
את מתאימים לך רק התפקידים של העצב הלא נגמר,
של דיכאון קיומי ושל מלנכוליה עכשווית.
את כמו דסדמונה או ליסיסטרטה הגיבורה החסונה,
או אפילו זו עם הסיגליות והקמליות הרזה.
את צריכה למות על הבמה, תוך כדי שירה."

אוי, כמה שניסיתי והתמרדתי וכעסתי.
כלום לא עזר, נשארתי בבגד האפור
אבל לפחות מסביבי  עתה כולם באדום, צהוב וכחול.

אבל בלילה, בלילה עת כולם ישנים,
אני משליכה את העצב,
ולובשת מסכה חדשה על הפנים.
בודקת אם זה באמת לא מתאים לי או סתם אשליה,
מקווה בכל לבי שפעם גם אני,
אמלא את תפקיד המאושרת והשמחה.

אכן בי הרבה  ישויות
מתרוצצות, מתקוטטות
עיתים הולכות מכות
אך אם תתנו לי אני יכולה לעשות סדר בעניינים
ולמלא כל יום תפקיד אחד מיני רבים.