היינו שתיים. אני הייתי חתיכת יצור מכוער והיא היתה כוסית
כזאת. אני הייתי חברה של כולם וכולם אהבו אותי והיא לא כ"כ
אהבה אנשים, אבל בחיי איך שבנים היו נדלקים לה על התחת.
אני הייתי חכמה כזאת, מהסוג שחרא בלימודים אבל עסוק בקריאה וכל
זה כל היום.
היא היתה מעשנת כמו כוסית ושותה כמו כוסית ואני הייתי יושבת
בצד ומסתכלת. לא הייתי חננה כזאת, פשוט לא הייתי כמוה. אפילו
לא הייתי הצל שלה. הייתי הדבר הזה שנגרר אחריה. הייתי הגרסה
הגרועה שלה או שפשוט היא היתה הגרסה המשודרגת שלי. אבל אהבתי
אותה נורא והיא גם אהבה אותי. היינו חברות הכי טובות.

זה לא שהיא היתה טיפשה. היא בכל לא היתה טיפשה, היא היתה יותר
טובה ממני בהכל כמעט חוץ מבשיחות, ידעתי כמעט תמיד מה להגיד,
יותר נכון ידעתי מה להגיד לה להגיד. כמו שכבר אמרתי, בנים רצו
אותה תמיד עד שכבר הרגשתי לא נעים להיות שם. כשבחור התחיל איתה
ואני היית יושבת שם לידה ומסתכלת עליה וחושבת לעצמי שזה הדבר
הכי מביך ועלוב שיש, הרגע הזה שבו אני מפריעה לה לפלרטט. האמת
היא שהיא היתה גרועה בלפלרטט, קשרי אנוש לא היו הצד החזק שלה.
היא רק ידעה לתפוס בסיגריה בצורה כזאת שתגרום לבחור זיקפה
עצומה. גם אני ניסיתי לעשן כמוה פעם, אבל באמת שניראתי מצחיקה.
ווג לא התאימה לידיים הדוחות שלי, האצבעות שלי צעקו נובלס.

זה היה ערב אחד שיצאנו לפאב הקבוע, וכיאה לפאב קבוע היו שם גם
כל הפרצופים הקבועים שידעתי לזהות אבל לא החלפתי איתם מילה
בחיים. היה שם איזה אחד מהקבועים שכ"כ רציתי. בכל פעם שראיתי
אותו שם רציתי לתפוס אותו וללטף את כולו (גם כן פנטזיות פרועות
היו לי). ישבנו שתינו והשמנו איזה משקה. שתיתי משהו חלש, כי
כשהוא היה בסביבה פחדתי לדפוק את הראש מהר. היא החזיקה כוס ביד
אחת וסיגריה ביד השנייה ובאמצע, בין שתי הידיים, היה לה מחשוף
עצום כזה, שכל הגברים נשאבו לתוכו.
היתה לי קצת סחרחורת ,שכחתי שהייתי על בטן ריקה. הבחור שלי
התקרב לשולחן שלנו , חיכיתי שהוא יבוא ויתחיל איתה, כמו שכולם
עושים. הוא התקרב לאט, זה היה כמו הילוך איטי, אבל לא הייתי
בטוחה אם זה כי שתיתי יותר מידי או כי הוא באמת הלך לאט. זהו,
הוא עוד רגע מגיע.

נו...זה היה ברור שהוא יתחיל איתה. לרגע חשבתי שתהיה תפנית לכל
העניין, כמו בכל הסיפורים שקראתי כשהייתי בת 12. הוא אמר שלום
והציג את עצמו "שלומי,נעים מאוד". והיא ענתה "נעים, נעים, אני
סיגל"...בחיי שהיא היתה עלובה בלפלרטט. הוא התיישב לידה והתחיל
בשיחה עלובה כזאת, אבל ראו שהוא ככה רק כי הוא לחוץ. אחרי חצי
שעה שלומי ואני נקרענו מצחוק ביחד. הוא צחק כמו מטורף ואני רק
המשכתי לדמיין איך אני נוגעת בכולו. היא שתקה רוב הזמן ואני
ניהלתי את השיחה. באמת היתה שיחה מעולה, הצחקתי אותו, דיברנו
באותה שפה. לפני שאמרנו לילה טוב, למרות שהיא ישבה כמו מאובן
על הספה במשך שעתיים, ואני והוא גילנו שאנחנו חולקים דעה
משותפת כמעט בכל נושא הוא ביקש ממנה את המספר טלפון שלה. אותי
הוא אפילו לא שאל איך קוראים לי.

הרגשתי כ"כ חרא. חזרנו הביתה, בדרך היא לא אמרה אפילו סליחה.
היא כבר הפסיקה לבקש ממני סליחה על הדברים האלה. בסוף הם תמיד
היו מתקשרים ובגלל שלא היה לה על מה לדבר איתם היא היתה יוצאת
איתם,  אוכלת שני גרגרי סלט, מעשנת ושותה בצורה הכי כוסית שהיא
ידעה ובסוף, שכבר אפילו לחייך לא היה לה כוח היא היתה מזיינת
אותם ואז זורקת אותם לכל הרוחות. אני תמיד שמעתי על הזיונים
שלה. אבל אותי אף אחד לא רצה. אותי רצו רק כל אלה עם השיערות
יתר והחצ'קונים המוגלתיים. זה לא שהייתי בררנית אבל אפילו לי
היו גבולות.

יום אחרי הפגישה הגורלית בפאב הם יצאו לדייט. באמצע הלילה היא
התקשרה אלי. שאלתי אותה איזה זיון הוא והיא אמרה שהיא לא יכלה
לגעת בו. היא אמרה שהיו לה רגשי אשם, אבל כמו שהכרתי אותה
אפילו בשבילה הוא היה יפה וחכם מידי.
יומיים אחרי הדייט שלהם שוב ישבנו בפאב, ושוב שלומי בא לשבת
איתנו. וכמה מיקרי היה ששוב הוא ואני נקלענו לשיחה של כמה
שעות. בשיחות שלנו היא נדחקה לשוליים. אני חושבת שהיא גמרה
במשך שיחה שלנו בערך קופסא. ואני ראיתי שפשוט עומד לו רק
מלהסתכל עליה מעשנת. ביום שאחרי זה הם שוב יצאו ושוב היא לא
זיינה אותו.
ככה זה חזר על עצמו. בכל פעם שנפגשנו ודיברנו שעות, בערב שהיה
למחרת הוא היה יוצא איתה לדייט. והם עדיין לא הזדיינו. עברו
בערך שבועיים וכל יום היינו נפגשים בפאב לשיחה ומיד אחרי השיחה
הוא היה מוציא אותה לדייט פרטי משלהם. הם היו נכנסים למכונית
שלו ומתמזמזים כמו מטורפים, אבל היא פשוט לא יכלה לזיין אותו.
וככה התנהלו החיים שלי. כל ערב אחרי שיחה מרתקת של שלוש שעות
הייתי ננטשת. התחלתי לדאוג לה, כי בכל ערב ששלומי ואני דיברנו
ככה שעות סיגל רק שתקה ועישנה לפחות קופסא. פחדתי שעוד רגע היא
חוטפת לי סרטן בריאות.

אחרי התקופה הארוכה הזאת, שכל ערב הם רק התחרמנו, זה נראה לי
מוזר שהוא ממשיך לצאת איתה. הרי זיון לא יצא לו מזה. ואם היה
ערב ששלומי ואני לא דיברנו בו אז הוא גם לא היה לוקח אותה
איתו. הם יצאו רק אחרי פגישה בין שניהם שאני הייתי נוכחת בה.
אני נתתי לו גירוי אינטלקטואלי והיא נתנה לו וואחד זיקפה.
סיפרתי לסיגל על התיאוריה שלי והיא אמרה שאני צריכה להפסיק
להיות חכמה. תמיד היו לה תשובות כאלה, שהן ספק מחמאה ספק הערה
זדונית וצינית. אני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה שהפרעתי לה
ביחסים עם מישהו. אמרתי לה שקראתי פעם באיזה ספר שאפשר לעשות
טלפתיה, היא התלהבה מהרעיון אז הלכתי וקניתי לנו ספר כזה
ולימדתי אותה לעשות טלפתיה. היא היתה דיי גרועה בזה אבל אני
הצלחתי להעביר לה מסרים ולקרוא לה את המוח וזה מה שהיה חשוב.

בערב למחרת פגשנו אותו שוב, ושוב היתה השיחה המצויינת הזאת
שלנו, שחיכיתי לה כל יום מחדש. בסוף הערב כרגיל הם יצאו ואני
ידעתי שאחרי הזיון הזה שילך שם הלילה אני לא אראה אותו יותר
בחיים.

ראיתי כל מה שהולך שם, דרך העיניים שלה כמובן. הוא נישק כ"כ
טוב והנגיעות שלו היו בדיוק מה שדמיינתי. הפעם היא נתנה לו
להפשיט אותה וגם פלטה לו משפטים שידעתי שהוא יאהב. פתאום היא
צוטטה לו פרויד וניטשה והוא התחרמן ממנה (או יותר נכון ממני?)
בטירוף. ואני ראיתי איך הכל קורה, כמעט יכולתי לחשוב שזאת אני
ששוכבת שם ולא היא. כשהכל נגמר היא חשבה שהוא הזיון הכי טוב
שהיה לה בחיים. הוא התלבש ועזב את החדר. כעבור כמה דקות שמעתי
דפיקה על הדלת. פתחתי אותה והוא עמד שם. הוא בא אלי לסיגריה
שאחרי.