על הדלת היה כתוב: "מתחשק לך לדפוק...אז תדפוק בדלת!!!  מוגש
כחומר למחשבה"..ובאמצע של השלט הייתה תמונה מודפסת של אישה
עירומה, שלא הייתה בדיוק צנועה. על הספה שבחדר, היו מפוזרים
מגזינים שונים של מחשבים. לא היה קשה להבחין כי מתגורר בחדר זה
חנון מדופלם.
לבסוף, כשהוא סוף סוף יצא מהשירותים, הוא התיישב על הספה הכמעט
מזילה עיתונים ומגזינים, ובחן אותי בעיניו. הרגשתי שהדבר
האחרון שאני רוצה לעשות זה להיות פה עכשיו, עם הייצור המוזר
הזה. אבל ידעתי שפשוט אין לי ברירה.
חיפשתי משהו בחדר שלו שישרה עליי שלווה מסויימת. קיוותי למצוא
איזו תמונה עם שקיעה, או עץ בעונת הסתיו, אבל כלום, הקירות היו
עירומים לגמרי, וזעקו לאיזה משהו שיכסה אותם, כמו הנערה
העירומה שעל השלט שבחדר שלו. הבנתי עכשיו למה היה לי כל כך קר
בחדר.
"אז מה? את כאילו ה...פסיכולוגית שלי?" חיוך טיפשי התפשט על
פניו הממושקפות.
"כן" השבתי בחוסר אונים.
"טוב, אז אין לי הרבה זמן, יש לי עוד שיעורים בפיזיקה,
מתמטיקה, אני חייב להוציא בבגרות השנה לפחות 150!"
ישר זיהתי בו את עצמי. בגיל שלו. השאיפה המושלמת הזאת,
הפרפקטציוניסטית. אבל ביחד עם זה, גם היה לי בא להעיף לו
סטירה, שתשאיר לו את הכף יד שלי ,ככה טוב טוב, לאיזה 10 דקות,
מין חותמת כזו ממני.
"אוקיי, שיר, אתה רוצה לספר לי למה אתה כל כך לחוץ? זה
הלימודים? חברים?" כמעט ופלטתי בטעות חוסר -חברים.
"אני לא חושב שאני לחוץ" ענה בטון סמכותי, "זה ההורים
המטומטמים שלי! אין להם על מה לבזבז את הכסף, אז הם החליטו
שאני צריך פסיכולוגית! ממש!" הוא התחיל לצחקק. חשבתי על השם
הנשי שלו - שיר. אף פעם לא היה זכור לי שנתקלתי בשם כזה.
"אתה רוצה אולי לספר לי איך בביה"ס שלך? יש לך בעיות?"
"לכל אחד יש בעיות! אין בן אדם שאין לו בעיות..." הוא הסתכל על
הרצפה.
"אז בוא תנסה לספר לי על שלך..אוקיי?"
"תראי, יש כמובן את הערסים. הם תמיד נטפלים אליי, את יודעת, פה
ושם, "יא חנון", "יא לפלף", יא עיגולד", "יא צ'בי.."..."
"מה זה ...צ'בי?"
"זה..את יודעת שמנמוך כזה.."
ריחמתי עליו, הזדהיתי איתו.
"אוקיי, אני כבר רוצה להגיד לך שיר, שעשינו התקדמות מעולה! עצם
זה שאתה נפתח ככה לאדם זר, עם הידיעה, כמובן, שהוא הפסיכולוג
שלך, זה כבר נהדר!" ניסיתי לחייך ,אבל ממש לא יצא לי. הצטבר לי
גוש כזה בגרון, של דמעות. ידעתי שאני חייבת לצאת מהחדר הזה,
מהבית הזה, מהעבודה הזאת.
"את ממש בסדר, את יודעת?" הוא חייך. הוא חשף שיניים מצופות
בקוביות. עוד יותר הזדהיתי איתו, ועוד יותר גדל לי הגוש
בגרון.
"אבל את יודעת...את גם ממש כלבה.אני יודע מה את חושבת. אל
תחשבי שאת יכולה להסתיר את זה. את חושבת שאני מסכן, חסר-
אונים, חסר-ישע. אז את יודעת מה..? לכי לעזעזעל!"
ועוד לפני שהספקתי לפעור את פי, הוא הטיח בי את כל מגזיני
המחשבים שלו, את כל ספרי המתמטיקה והפיזיקה שלו.
וממה שהספקתי לראות, בעודי מדממת לו על השטיח הלבן-הוא התחיל
ללטף את הבחורה העירומה שעל דלת הכניסה לחדר שלו.        
הוא קרא לה "פוצי".
התחיל להיות לי חם, ולא קר כמו ממקודם. נאנחתי בשלווה.