"הייתי צריך להמשיך וללכת."
אני הייתי איש טוב. לא אכפת לי מה אומרים האנשים האחרים. הייתי
איש טוב. כמובן, שהיו לי את התקופות הנוודיות, ונכון שאני
אפילו עזבתי את הדבר הכי חשוב לי בחיים. אבל באותו הזמן הרגשתי
שזה היה הדבר הנכון ביותר לעשותו. באותו הזמן הרגשתי שזו הייתה
ההחלטה הטובה ביותר בשביל כולם.
תמיד היו כל כך הרבה קולות בראשי. מאז ומתמיד היו צעקות, בכי,
דמעות, כולם מתפרצים החוצה בכאוס מוחלט ששולח שברים אל עבר
לבי. אלוהי מה עשיתי! בבקשה אל תניח לזה להיות נכון. כולם אמרו
לי
שהיא נראית בדיוק כמוני. אני ברחתי מהדבר היחיד בחיי שיצרתי
מתוכי. לפעמים אני מבלה מספר ימים על קצה המזח, שום דבר
משמעותי אף פעם לא קורה, רק מעביר את הזמן, מדבר לכל אוזן
הפתוחה לרעיונות...אבל מקשיב יותר מאשר מדבר. הנערים הצעירים
הללו יש להם כל כך הרבה דברים לומר בימינו, זה לא כמו בעבר בהם
כל בחור צעיר היה סותם את פיו בחברתם של אנשים מבוגרים.
המים במזח היו חמים, מרגעים ומרככים את רוחותיהם של כולם. כל
הנערים הצעירים היו מגיעים באמצע היום, כאשר הדגים היו מתקררים
בתחתית, ומחכים בין הערביים.
אני חושב שהיום המאושר ביותר בחיי היה כאשר ילדתי הקטנה הייתה
בפעם הראשונה בין שתי ידי באור הראשון של הבוקר של אותו היום,
אישתי סוף כל סוף דעכה אל תוך שינה מתוך תשישות מוחלטת. עם
זאת, מורן הקטנה לא ישנה, אני והיא ערכנו הכרות האחד עם השני.
היא הביטה היישר לעברי עם עיניים בהירות ומשתוקקות לא זזה
מריכוז בתוך עיניי הבוהקות. קיוויתי שהעיניים הללו שהביטו בי
בתמימות לעולם לא ישכחו אותי, קיוויתי שהן תמיד יזכרו את
הידיים שהחזיקו אותם בחום ואהבה.
היא הייתה כל כך קטנה, ממש כמו אימה.
כולם אמרו לי שאנחנו לא מתאימים ביחד, אבל לעזאזל, אף אחד מהם
לא הכיר אותי במידה הדומה לה. אף אחד מאותם אנשים לא הכיר
אותנו ביחד. אף אחד מהם לא היה מודע לצדדים שהיו בינינו,
הצדדים החבויים בתוך פריסמת האהבה.
אני זוכר פעם אחת כאשר היא הבחינה שאני מודאג ממשהו. גרוני היה
חנוק, ועיניי נעשו אדמדמות. היא עמדה לצדי, קצת מאחורי. ידעתי
שקולי יהיה חסר כל רגש, או מלא בו בצורה לא טובה, אז היה לי
מנהג של גמגום לפני שהנחתי לעצמי להתמודד עם מילים שלמות. אני
לא זוכר במדויק מה היא אמרה, אבל זה לא היה משנה. היא הסתובבה
לכיווני, התבוננה עלי עם עיניה העמוקות והחומות, ונתנה לי את
החיוך הכי יפה שהיא נתנה לי עד אותו היום. תוך שהיא הופכת את
נשימתי לכבדה מבין שפתי."בו בובון", היא אמרה תוך שהיא מובילה
אותי בחזרה אל הדירה, כילד שהיה מאהבה.
"כל הקולות בראשי...הם חלק ממני עכשיו."
אהה, אלו היו זמנים מתוקים. אחרי הכול היא בכל זאת הייתה, אישה
מתוקה. המתיקות שלה הייתה אינטימית ועדינה. היא הייתה שמורה
למעט מאד אנשים, אך מנוסה ומושלמת בשבילי, ואני אהבתי את זה
בכל לבי. הלוואי והייתי יכול ליצור קשר עם ילדתי. ידעתי בתוך
תוכי שזו הייתה היא אשר שלחה לי את המכתב לפני מספר חודשים.
ידעתי מבלי לפתוח אפילו את המעטפה. ידעתי את זה אז, ואני יודע
זאת עכשיו...היא נמצאת שם איפה-שהוא, עם כל השאלות בתוך ראשה
הקטן. אבל מה אני כבר יכול לומר לה? האם משהו בכלל יכול לשנות?
האם משהו יכול לרפות את חיינו השבורים? מי אני בכלל שתהיה לי
הזכות לומר לה בכלל דבר?. לא רציתי לומר לה שמעולם לא נתתי
לכאב לברוח. לא רציתי לומר לה שאני אהבתי את אימה יותר מדי. לא
רציתי לומר לה את האמת. לא רציתי לומר לעצמי את האמת, שמאז
אותו היום הייתה בתוך תוכי קבורה.
"רק ידיה החמות יכולות לגרור את נשמתי אל מחוץ לגופי."
אני זוכר את היום בו היא אמרה לי. נכנסתי הביתה בערך בשש בערב,
ומצאתי את אישתי מסתלסלת על הספה. אני ידעתי שמשהו קרה.
התקדמתי לכיוונה כשבכל גופי החלו כאבים, וכרעתי ברך לידה תוך
שאני מניח את הדברים שלי על הרצפה. היא התעוררה מתוך השינה
הכואבת שלה, ושבתה אותי בתוך עיניה האדמדמות. היא התכווצה בפחד
כמו ילדה קטנה, משהו שאני אף פעם לא רציתי שהיא תגלם, משהו
שהיא מעולם לא הייתה אמורה לחוש. שמעתי רק את המילים הראשונות
שיצאו מפיה, לפני שכל עולמי התערבל וסתם את אוזני, בולם את כל
שאר הדברים בחוץ. היא התיישרה במושבה, ברצינות מפצירה בי בזמן
שאני נעשה מרוחק ופחות מודע. נעמדתי, והאמת שעד היום אני מתקשה
לזכור מה קרה לאחר אותה דקה.
אני בכל זאת זוכר שמורן הקטנה התבוננה לעברי בעיניים מנצנצות
ומבועתות לפני שהיא עלתה למעלה אל חדר השינה. הדבר הבא שאני
זוכר, זה שעמדתי מול המראה באמבטיה לאחר מקלחת, מתקרב אל שדי
הזעם והייסורים שהיו קבורים בתוכי ומחפשים מוצא.
שנינו מאד התרחקנו בחודשים שלאחר מכן, פשוט לא יכולתי להתקרב
אליה במיטה. רציתי שהיא תנחם אותי, למרות שאני הייתי זה שהיה
אמור לנחם אותה. הכישלון והתבוסה שלי שטפו את כל כולי בכל יום
שעבר, כל יום בו ראיתי את צחוקה של מורן נמוג מפניה במהירות
הולכת ועולה. יצרתי את הדבר הכי יפה בעולם: משפחה. אבל לא היה
לי שום מושג איך להחזיק אותה שלמה מבין השברים שהשתיקה שלי
יצרה.
"אני אתן לך טיפ, מורן. אל תתני להם לשמוע אותך...את חייבת
ללחוש כאן עם אבא, אם את רוצה לתפוס אותם בהפתעה."
עוד יום. השמש זורחת והיא ממקמת את עצה במונוטוניות הולכת
וגדלה. המזח חורק עם מצב המים הנוכחי. אישה מלאה חונקת ילד
טיפש וצעיר
עם חכה בצד אחד של המזח, ובצד השני, דייגים רגילים שאתם דיברתי
באירועים שונים. בדרך כלל לא היה קהל יותר גדול מזה בסוף המזח
בשעה כזאת של היום, השמש הייתה יותר מדי גבוהה בשביל הרוב,
והדייג בדרך כלל לא היה מניב כול פרי. הקבוע שאני דיברתי אתו
שאל אותי על הזרם האדום, כשהוא הבחין שלמים גוון מבחיל. הסברתי
לו את התופעה הטבעית בזמן שהוא עמד מולי בידיים משולבות, משגיח
על החכות שלו. אישה פסעה לאורך המזח, כפי שהבחנתי בזוית עיני.
היא הייתה צעירה וקטנטנה, אבל היו לה רגלים ארוכות יחסית
לגופה. היא חבשה כובע גדול ומשקפי שמש כהות. הסתובבתי כדי
להביט עליה ובעייפות חייכתי לאישור על כך שהבחנתי בנוכחותה,
בזמן שהיא התיישבה ממש לידי. חזרתי להרצאה המעייפת שלי על
הזרימה האדומה עם מר. קבוע, וסיכמתי את הדברים במהירות.
"אז זו הסיבה שאתה מוצא את כל הדגים המתים על החוף".
"כן, זה ממש הגיוני...", הוא אמר וגווע, תוך שהוא מודה לי
ומשאיר אותי עם עצמי ועם הבחורה הצעירה שלצדי. הסתובבתי אל עבר
הבחורה הצעירה בזמן שהיא הורידה את כובעה ואת משקפיה הכהות.
האנשים בצד השני של המזח החלו לעשות הרבה מאד רעש, תוך שהם
מגבירים את קולם בשיחה לא ברורה. נערתי את ראשי, נשען אל עבר
הבחורה הצעירה ומלמלתי בחיוך, "פפפססס! אני אגלה לך סוד, אישה
קטנה. את לא יכולה לתת להם לשמוע אותך, את חייבת ללחוש כאן אם
את רוצה לתפוס אותם בהפתעה".
האישה הקטנה הסיטה את מבטה היישר לכיווני, ומבעד לעיניה
הבוהקות השתקפו להן כול התמונות של עברי.
