הטלפון צלצל, פעם אחת, פעם שניה, בפעם השלישית הוא כבר הרים את
השפופרת. "היי יוני". ברקע קול צפצופים ושאון הכביש המהיר.
"תקשיב, אני תקועה בפקק בגהה אז אתה יכול לקחת את ליאורי
מהחברה?". השעה הייתה כבר שעת בין ערביים והוא צפה במשחק החזרה
של מייקל ג'ורדן בשידור חוזר מלפנות בוקר. מולו היה מונח פתוח
ספרו של אתגר קרת שנטש לטובת ערוץ הספורט. למרות שהמשחק היה
כבר לקראת סוף הרבע השלישי קם יונתן בלית ברירה מן הספה וצעד
לעבר חדר השינה. לאחר שנעל את נעלי הריבוק הישנות שלו שאשתו
כבר מנסה להיפטר מהן מאז שהתחתנו, החל צועד לעבר דלת הכניסה
לבית. יונתן סגר את דלת הבית אחריו ונשם את האוויר הצח מלוא
ריאותיו. "בשביל זה עברתי לאלפי מנשה" אמר לעצמו בלב. צעידה
קצרה על שביל האבנים הובילה אותו למכוניתו. כרגיל, לאחר שטיפס
למושבו, הכניס את המפתח, הדליק את האוטו והפעיל את הדיסק של
פרנק סינטרה.
ביתו, ליאור, הייתה במסיבת יום הולדת של חברתה ברעננה. ליאור
הייתה טעם החיים בשבילו. היא דמתה לאימה שתי טיפות מים. ליאור
חגגה 6 אביבים לפני מספר שבועות. למרות שלא הייתה ביתו
הביולוגית הרעיף עליה יונתן אהבה רבה.
הוא פגש את מיכל כחצי שנה לאחר שליאור נולדה. בעלה הראשון עזב
אותה בכדי לנהל את העסק המשפחתי בשיקגו. הפרידה הייתה לא נעימה
ומיכל נפלה הישר לזרועותיו של יונתן. הוא עזר לה לגדל את
התינוקת ושיכן אותה בביתו. לאחר שמונה חודשים התחתנו בחתונה
צנועה ומצומצמת. הם עברו לאלפי מנשה כשנתיים לאחר מכן לבית
פרטי עם חצר קטנה ועם עזרה לא מעטה מהוריו.
יונתן נסע ברוורס ויצא מהחניה. הוא פתח את הגג המתקפל ונתן
לרוח לפרוע את שערו. היה מסוכן לנסוע בשעות כאלו מהישוב
לרעננה. לא פעם תושבים הותקפו על ידי ערבים. יונתן לא פחד, הוא
תמיד אמר שהוא לא יחיה בפחד. הוא ייסע במדינתו מתי שהוא רוצה
ואיפה שהוא רוצה! למרות תחנוניה של אשתו המשיך לנסוע דרך הכביש
הראשי היוצא מן הישוב.
הכביש היה ריק ויונתן הרשה לעצמו לסחוט את דוושת הגז מעט יותר
מהרגיל. ככה הוא אהב לנסוע, פרנק סינטרה שר לו, הרוח בפניו
והנסיעה החופשית בכביש הפתוח. היה קריר מעט, כפי שאמר החזאי
האלמוני בחדשות בטלוויזיה יום קודם לכן.
בום, ואז עוד אחד, וזהו. הרכב החל מאט עד לעצירה מוחלטת כעבור
500 מטרים. המחבל ירה שתי יריות, אחת נפצה את שמשת המכונית
והשניה חדרה לצווארו. ראשו של יונתן היה מוטה הצידה ודם החל
נוזל במורד צווארו ונספג בסוויטשירט האפור. הוא חשב על אשתו,
על ביתו, על הוריו. כולם התכנסו במוחו לצילום משפחתי אחרון.
בתמונה אף אחד לא חייך, כולם עמדו שם והביטו בו. הוא נשם נשימה
אחרונה, חלושה, נאבק להכניס את האוויר הצח שאהב כל כך לריאותיו
בפעם האחרונה. ידיו נפלו מההגה ונזרקו על ברכיו כבובת סמרטוטים
המושלכת לפינת חדר המשחקים בשביל מתנה חדשה. הצלחה ומוות, שתי
המפלצות נפגשו באותו הערב. המחבל נמלט בין השיחים לכיוון רכב
האיסוף שחיכה לו לא רחוק משם בכדי לנסוע הביתה לנוח אחרי 'יום
עבודה מוצלח'.
האור בבית ששכן בצד הכביש נדלק  ואדם זקן בטרנינג בלוי יצא
החוצה. אחריו בצעדים זהירים וקטנים יצאה אשתו. הם הביטו לעבר
המכונית וכיווצו את עיניהם למבט ברור יותר. הזקן החל יורד לעבר
הכביש בעוד הוא מורה לאישתו לצלצל למשטרה. לבסוף הגיע לשולי
הכביש ובזהירות רבה התקרב למכונית הדולקת. כשהביט טוב יותר
נוכח לדעת כי זהו יונתן, לקוח קבוע במכולת הקטנה שלו בישוב.
פניו הפכו חיוורים ולרגע אף איבד את שיווי המשקל. הזקן הרכין
ראשו, עצם עיניו ומלמל תפילה קצרה. הוא לא היה איש מאמין אך זה
הדבר הראשון שעלה במוחו לעשות.
לאחר מספר דקות אישתו הצטרפה אליו וגשם החל לרדת. יחד, עמדו
שני הזקנים, זה בזרועות זו מבכים על גורלו של יונתן שהיה מונח
לפניהם. סירנת האמבולנס נשמעה כמה רגעים מאוחר יותר ופילחה את
קולו של פרנק סינטרה. אורותיו המהבהבים פגשו בטיפות הגשם
שהמשיך לרדת. האמבולנס נעצר בצד הדרך ושני בחורים צעירים ירדו
בבהלה מהמכונית. בחור אחד, חובש כיפה חש לעבר מכוניתו של יונתן
ואילו השני הוציא את האלונקה מצדו האחורי של הרכב. הבחור הדתי
שאל את הזקנים מספר שאלות בקול נמוך ונטול רגש. הפרמדיק בדק
דופק, נשימה ואת פתח הכניסה של הכדור בצווארו של יונתן. כמו שק
תפוחי אדמה הם הרימו אותו והעבירו אותו לאלונקה. עיניו הפתוחות
בהו בחלל בחוסר חיים, העיניים, ראי הנפש, חסרו את הניצוץ הקבוע
ששכן בעיניו, את הרוך והעדינות בגללם התחתנה איתו רותי. הבחור
הדתי סגר את עפעפיו וכיסה אותו מפני הגשם. זמן קצר אחר כך
הגיעה המשטרה ואיתה התקשורת, צמאה לסקופ, תמונה מזעזעת, שלולית
דם.

הטלפון צלצל, פעם אחת, פעם שניה, בפעם השלישית היא כבר הרימה
את השפופרת. בלי להספיק להניח את דבריה כשנכנסה לבית, ענתה
לטלפון האלחוטי שבכניסה על השידה שקיבלו כמתנת נישואין מאחיה.
"רותי, היי זו אמא של ספיר. אתם מגיעים? המסיבה הסתיימה כבר
לפני שעה".
"מה הוא ל...?!". באותו הרגע צלצל פעמון הדלת. רותי צעדה לאורך
הסלון ופתחה את הדלת. "עוד רגע פנינה, יש לי מישהו בדלת". מולה
עמד בני, השוטר הקהילתי, ידיד קרוב של המשפחה. הוא הוריד את
כובעו וחשף את עיניו האדומות. "אפשר להיכנס?" הוא שאל. רותי
החלה להחוויר וגמגמה "כ... כן ב בודאי, שב בבקשה". היא הסתכלה
עליו בעיניים גדולות מחכה לבלוע את מלותיו, למרות שבתוך תוכה
יעדה מה הוא הולך להגיד.
"מאוד קשה לי להגיד לך את זה, אבל לפני כשעה יונתן נורה למוות
בכביש היוצא מהישוב על ידי מחבל. גופתו כרגע באבו כביר. עד
שיערכו כל הסידורים. אני משתתף בצערך. הוא יחסר לכולנו".
"זה... זה לא יכול להיות. דיברתי איתו לא מזמן, הוא ישב כאן.
הוא קרא את הספר הזה. אתה שומע אותי? הוא קרא את הספר!
הטלוויזיה עדיין פתוחה! זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות"
היא המשיכה למלמל לעצמה. בני הוציא מכיסו את הדיסק של פרנק
סינטרה. "אני... חשבתי שתרצי לשמור את זה. כשמצאנו אותו זה
עדיין התנגן באוטו".
רותי נשענה על כתפו של בני ודמעות חנקו את גרונה. השיחה בטלפון
כבר נותקה ואט אט רותי החלה שוקעת בשינה עמוקה על הספה. ג'ורדן
אכזב במשחק החזרה ושריקות האוהדים נשמעו בבית.
למחרת בבוקר הופיעה כתבה קטנה בידיעות אחרונות באחד העמודים
האחרונים. כותרת קטנה באפור ציינה כי אתמול נורה למוות יונתן
רביץ בפיגוע ירי. הכתב, בחור צעיר המנסה לסלול דרכו לעמוד
הראשי, הוסיף עוד מספר שורות על הפרטים הטכניים של התקרית ובזה
סיים את הכתבה ואת חייו של יונתן. איך אדם יכול לסכם את חייו
של אדם אחר בכמה שורות קטנות בעמוד נידח של עיתון. אבל אין מה
לעשות, אחרי הכל זה רק פיגוע ירי...