הדרך לאילת הרבה יותר קצרה מהדרך חזרה. אם מודדים זה נראה אותו
הדבר, אבל בדרך הלוך יש למה לצפות - קצת שקט בראש.
הדרך חזור מאוד ארוכה, לא רק בגלל שמתרחקים מהחופש, אלא גם
ואולי בעיקר, בגלל המשאית הזאת שאי אפשר לעקוף. יש משאיות שסתם
אי אפשר לעקוף וזה מעצבן כשלעצמו, אבל יש משאיות שאי אפשר
לעקוף וגם יש להן מה לומר וזה ממש יכול לאיים על השפיות.

במשאית שלפני יש תרנגולות. המון המון כלובים, עם פלומות לבנות
מתעופפות וכרבולות אדומות רוטטות וקרקורים שמחרישים אוזניים
מבעד לשמשות וסירחון שנדבק לאף מעבר למזגן. יש שם לפחות איזה
אלף תרנגולות ומרחוק זה נראה ממש כמו ישיבת פרלמנט אצלנו
בכנסת, רק קצת פחות מסריח וקצת יותר מסוגנן.

כבר 28 קילומטרים אני בוהה בתרנגולות, במהירות 30 קמ"ש, שזה
יוצא בערך שעה. ואני חושב שהצלחתי להבין מה הן אומרות.
לוקחים אותן למקום לא ממש נחמד, כזה מקום שאחריו לא מקרקרים
יותר והן בכלל לא אוהבות את זה. האמת - גם אני לא הייתי אוהב
את זה.
אני כבר מרגיש שהן ממש דוחקות בי לעשות מעשה, כולן צורחות
ומנפנפות בכנפיים שלהן ומסתכלות לי ישר בעיניים ואני מבין, שזה
הולך להיות היעד הבא שלי.
ככה זה אצלי, במעמדי אני לא יכול להתעלם מעוולות. מדי פעם אני
יוצא לטייל בממלכה, נופש קצת ומחפש עיוותי דין לתקן. הפעם זה
תרנגולות.

רק תרנגולת אחת יושבת שם בשקט, עם מקור מושפל ומבט עצוב כזה של
השלמה ולא מקרקרת לאף אחד שום דבר, רק מדי פעם מזיזה את
הצוואר, שמאלה וימינה בקטע תרנגולי שכזה, כאילו כדי לבדוק שהוא
עדיין מחובר, מה שבכלל לא ברור מאליו אצל תרנגולות בעולם הזה.

הנהג של המשאית חותך לשוליים. בטח רוצה לנוח והפקק קצת משתחרר.
יאללה שמים גז ותוך דקה בדיוק עוצר אותי שוטר. הם תמיד עוצרים
אותי. פשוט בלי חליפת השרד שלי, אין להם מושג מי אני. אני נותן
לו רשיון מזויף. מעדיף לא לחשוף את הזהות שלי כשאני מטייל. זה
בסדר הוא לא יעלה על זה. הוא בקושי יודע לקרוא.
יש לי מזל הוא אומר, תוך שהוא מתאמץ לכתוב את הדו"ח ולדבר תוך
כדי, שהוא לא שולל לי במקום, אבל לא מספיק מזל מסתבר, כי הוא
נותן לי נייר עם עונש של 750 שקלים, 4 נקודות ו-5 שגיאות כתיב
במשפט אחד. אני מתקשה להחליט, מה מעציב אותי יותר מבין שלשת
המספרים האלה.
באמת תודה אני אומר, אחלה מבצע יש לכם במשטרה עם הנקודות, אבל
אין צורך בחיי, כבר אספתי מספיק נקודות בשביל לזכות בסופשבוע
חינם בתורכיה, ומה אני אעשה עם עוד 4?.
הוא לא מבין, ברור שלא - הטיפשות מבהיקה ממדיו למרחקים, בדיוק
באותה עוצמה של החשיבות העצמית הנבובה.

אני חוזר לאוטו, רק כדי למצוא את עצמי שוב מאחורי התרנגולות.
מחפש בעיניים את התרנגולת ההיא השקטה. היא עדיין שם. מיואשת
מתמיד. אין לך שם נכון? אני שואל בקול, דרך השמשה הקדמית. לא,
כנראה שלא. כי היא שותקת. טוב, אז מעכשיו יקראו לך זושקה. כן
אני יודע, זה מן שם פולני כזה, מהימים שהיו נותנים שמות
לתרנגולות שהסתובבו בחצר. נו אבל מה אני יכול לעשות, היום זה
כבר לא איני, להחזיק תרנגולת בחצר, אחרת הייתי קורא לך יעל, או
נטלי, או מינימום יסמין או משהו כזה.
זהו, נראה לי שהיא הבינה. יש תרנגולות שמבינות ממש לאט, כמעט
כמו שוטרים, אבל זושקה שלי חריפת כרבולת, למרות שהיא לא תרנגול
אלא תרנגולת.

אני מאותת לנהג ועוקף. עוד שתי דקות עוברות ושוב קופץ איזה
שוטר לכביש ומסמן לי לעצור עם הכרס. פעם אחת, רק פעם אחת, אני
פשוט אמשיך לנהוג ישר לתוך הכרס של האויל התורן, שמעיז להפריע
לי בדרכי. אבל לא עכשיו.
אני עוצר בצד, מוריד את החגורה ומחכה. השוטר ניגש למכונית
ומאחורי הכרס אני רואה שזו בעצם שוטרת רק ממש מכוערת. והנה זה
שוב מתחיל. טריווית שוטרים: "אתה יודע מה עשית?". לא, אין לי
מושג. אני הרי לא חכם כמו שוטר אז איך אני אדע? "אתה חוכמולוג
הה"?. אולי תספרי לי כבר מה עשיתי כדי שתוכלי להרגיש מועילה
ואני אוכל להמשיך? "אתה לא חגור". מה? ברור שאני לא חגור. הרגע
הסרתי את החגורה. "לא לא - אני ראיתי". איך ראית?, כבר עומד
להחשיך, ואני נוסע 90 או משהו כזה? וחוץ מזה החגורה בצבע של
החולצה אז מה בדיוק ראית ואיך?. "אני כורדית - וכורדים רואים
רק אמת. אתה נראה לי רומני. אתם כולכם שקרנים". עם הנימוק הזה,
באמת שלא הצלחתי להתווכח.
אני לא רומני אמרתי לה, וגם לא שקרן, ולקחתי גם את נייר
העונשין הזה.
כשמדובר בשוטרות זה אפילו יותר גרוע משוטרים, כי בנוסף להיעדר
תאים אפורים, הן גם ממש חייבות להוכיח שהן גברים.

אני לא זוכר מתי אישרתי להציב שוטרים טיפשים כל כך וחסרי כל
התחשבות באזרחים. מה פתאום עוצרים כל רכב שנוסע שניים וחצי
קמ"ש מעל המותר, פושטים את עורו עם קנסות מופרזים, משליטים
עליו טרור במשטר נקודות, ומאפשרים לכל העבריינים האמיתיים
להסתובב חופשי. אחר כך, דווקא הבנתי את ההגיון המשטרתי: הרי
לעצור עבריין אמיתי זה מסוכן, הוא יכול להתווכח ואולי גם
לברוח, אבל מה יותר קל מלהשתזף בכביש הערבה עם משהו קר בצד,
לשמוע מוסיקה טובה ומדי פעם לדפוק קופה מאיזה מסכן שבמקרה עבר
שם. רצוי עם רכב חברה, ככה שיהיה לו כסף לשלם, רצוי רווק, ככה
שלא יהיו עדים לעוולה. למי באמת איכפת מכל המופרעים שמשתוללים
באמצע העיר באמצע הלילה, את אלה נורא קשה לתפוס וחוץ מזה,
בלילות השוטרים ישנים בדיוק כמו האיילות מהשיר. ששש... הס פן
תעיר.
אני אשנה את כל זה מיד כשאחזור לארמון.

שוב באוטו. לפי הריח אני מבין שזושקה לא רחוקה. ואכן, שתי
עקיפות (חוקיות) והנה היא שוב לפני. אני חושב שהיא נורא שמחה
לראות אותי, בחיי היא ממש מחייכת. טוב אני יודע שזה בכלל לא
נשמע הגיוני שמישהו יחייך לפני שחותכים לו את הגרון, אבל יש כל
כך הרבה אנשים שעושים את זה יום יום בדרך לעבודה, אז למה
לזושקה אסור?

אז בוא נראה, יש לי 8 נקודות רק מהיום, ועוד 12 נקודות מהפעם
הקודמת שטיילתי בממלכה. נראה לי שאין לי הרבה מה להפסיד. בוא
נחכה לשוטר הבא.
הנה הוא. גם הפעם עם כרס, אבל מרחוק רואים שגם בלי שכל. כמו
שאומרים - אין חדש תחת!
אז בוא נעשה משהו פרובוקטיבי, אני אומר לעצמי תוך שאני חוצה את
הקו הלבן, מסיט רכב שבא ממול, אל השוליים, רואה את השוטר קופץ
לכביש. אני מסיט את ההגה אל השוטר, ישר לכרס. הוא מפוחד, אני
יכול להריח את זה. אבל משהו במבט שלו נראה בדיוק כמו תרנגולת
בדרך לשחיטה, רק קצת יותר ריקני. אז ויתרתי לו.
חתכתי שמאלה חזרה למרכז הכביש, תוך שאני מרים את בלם היד ונהנה
הנאה גדולה וצרופה מצלחת עתירת חריקות בלמים באמצע הכביש. הנהג
של המשאית עם התרנגולות, יצא משלוותו סוף סוף והוא מנסה לבלום
בכל הכוח. בדיוק מספיק זמן בשבילי, לקפוץ מהאוטו ולראות אותו
קצת נגרר והרבה נמעך מתחת למשאית.

זהו. עכשיו הכל שקט.
השוטר מתרומם על רגליו ועושה עם דבלולי השומן של גופו המנוון,
תנועות של משהו שנראה כמו, ספק ריצה, ספק גלגול, ספק קשקוש
בקשר, ספק ניסיון לשלוף את האקדח. עד שהוא יעבור את 300 המטרים
המפרידים בינינו, תוך נסיונות כושלים לאלץ את מוחו העלוב ליצור
מינימום של קוארדינציה, יש לי מספיק זמן, לעשות את הנדרש. אני
מסתכל אל הנהג של המשאית. הוא חי, קצת מעולף על ההגה, קצת מדמם
מהמצח. אבל חי.

אני ניגש אל הכלובים, באחורי המשאית. התרנגולות שלי שלימות.
קצת מזועזעות ומקורקרות יתר על המידה. אבל עדיין שלום להן.
זושקה מחייכת אלי מאחורי הסורגים, שואלת אותי מה לקח לי כל כך
הרבה זמן. נלסון מנדלה של התרנגולות, רק בצבע לבן, לא תמיד
דופקים רק את השחורים. לא עוד.
אני פותח את הכלוב של זושקה, ומהר מהר גם את שאר הכלובים.
והאויר נמלא סירחון של חופש תרנגולי. זושקה קדה קידה של כבוד,
אומרת לי שתמיד ידעה שאני אגיע ונעלמת. היא זיהתה אותי גם בלי
החליפה.
פלומות לבנות מתעופפות בכל מקום, ציוצים וקרקורים ומשקי כנפיים
ערלים, שכן תרנגולות לא עפות. והנה הן רצות לכל עבר והחושך
הופך לבן וזה נראה כאילו שלג יורד במדבר.

אפילו השוטר השמן שבדיוק הספיק להגיע, עומד משתאה וגם הנהג
שהתעורר בינתיים מסתכל מסביב על כל ההמולה וכולנו טובלים בלובן
הזה הפלומתי, שמתעופף לכל עבר ואני יכול להישבע שראיתי את
זושקה עפה, פורשת כנפיים של חופש ונעלמת לה באופק, מוליכה את
כל ערב התרנגולות למקום טוב יותר, מקום שלא חותכים בו גרונות
של אנשים, מקום בו תרנגולות לבנות לא כלואות מאחורי בריחים,
מקום בו השוטרים משרתים ומגינים ולא משחיתים ומתנכלים.

השוטר מכוון אלי אקדח ביד רועדת. הוא כבר לא נראה כזה גיבור
עכשיו, בלי מכשיר הלייזר המשפיל שלו שהוא יורה על מכוניות
תמימות כל הזמן, בשביל לגנוב כסף ולבנות לעצמו אגו גדול של
אנשים קטנים.
"לט מיי פיפול גו" אני אומר לו ומחייך, צוחק בקול גדול, ככל
שצחוק יכול להיות גדול.
יש לי חידה בשבילך אני אומר לו "איך מרכיבים 4 משולשים שווי
צלעות משישה גפרורים זהים?". הוא בוהה בי דרך עיניים קרועות
וממלמל "אתה מטורף, אתה מטורף". למה כולם חוזרים על זה
פעמיים?, אני מבין כבר אחרי פעם אחת וחוץ מזה - לא, זאת לא
התשובה לשאלה שלי, אבל עזוב, צריך לחשוב קצת אחרת בשביל לפתור
את זה ואתה הרי לא חושב בכלל נכון? מונע ברפלקסים מותנים, סתם
כמו מקק.

ואז אני שומע את החברה בלבן.
הם סוף סוף הגיעו, הפעם לקח להם יותר זמן מהפעם הקודמת. משרתי
הנאמנים הלבנים. לא, זה לא לבן של פלומות, זה ככה מה שהם
לובשים כל הזמן, כדי להיראות כמוני, מתוך כבוד כמובן.

זה בסדר היא אומרת לשוטר, העוזרת הראשית שלי, ומנמיכה את האקדח
של השמן ההמום. הוא בורח לנו מדי פעם, הולך לתקן את העולם, הוא
לא באמת מסוכן. רק יש לו איזה קטע נגד שוטרים, החליט שצריך
להציל אותנו מהם.

תודה אני אומר, כשהעוזרת הלבנה מסיימת לרכוס את החליפה מאחורי
גבי והנה אני שוב עם הידיים משולבות מאחור, כמו כל האנשים
החשובים באמת, שאף פעם לא צריכים לעשות כלום. אז מה אם החליפה
שלי נראית קצת אחרת, אחרי הכל, מלך צריך חליפה מלכותית. אני
בטוח שעכשיו כולם מזהים אותי מיד. אני מחייך חיוך מלכותי, נכנס
לרכב הלבן ומסמן לנהג לקחת אותי בחזרה לארמון...