באחת השבתות נסעתי עם רוני, החברה הכי טובה שלי, לים. רוני
הצליחה לשכנע אותי אחרי די הרבה זמן. אני פשוט נפרדתי מאמיר,
החבר שלי, לפני לא הרבה זמן. אמיר ואני היינו "חולי ים". היינו
נוסעים לים בכל הזדמנות שהיתה לנו. זה היה המקום שלנו. מאז
שנפרדנו אני לא מסוגלת לראות שוב את הגלים המתנפצים, השחפים
והאניות באופק. כל זה פשוט מזכיר לי אותו יותר מדי.
בקיצור, רוני הצליחה לבסוף לשכנע אותי, בטענה ש"אולי אני אכיר
שם מישהו חדש". תמיד קינאתי ברוני, על כך שהיא טענה שמצאה את
האהבה האמיתית שלה, ערן. היא וערן חברים כבר שנתיים, בעוד שלי
יש סטוצים קטנים ומזדמנים שלא מתמשכים יותר מחודש, אבל גוררים
אחריהם דיכאון גדול. פעם אפילו ביקשתי מאלוהים שישלח לי איזה
מישהו שיאהב אותי באמת, ושגם אני אוהב אותו. עד כדי כך היתי
נואשת, אבל זה היה כבר מזמן.
כך מצאתי את עצמי באוטובוס איתה, קו 306 שמגיע לחוף הים.
אווירה של קיץ שררה בפנים. מולנו ישבו אם ובנה. הבן שאל אותה
כל הזמן "אמא, מתי נגיע לים?", והיא היתה עונה לו "חכה עוד קצת
חמודי, טיפל'ה סבלנות". אחרי שהיא אמרה לו את זה בפעם השלישית
בערך היא גם שלחה לעברנו חיוך מתנצל. בספסל אחר ישבו שתי
זקנות, מדברות רוסית ובידיהן סלים עם מגבות, קרם הגנה וכובעים.
בקדמת האוטובוס ראיתי חבורה של נערים בגילנו עם ארטיקים צהובים
וכפכפי ים שחוקים. היה נראה שכולם שמחים מאוד. אווירה של קיץ,
כמו שכבר הזכרתי.
הגענו לחוף. רוני ואני הלכנו במהירות ותפסנו לנו חלקה. רוני
פרשה את השמיכה הקלה על החול והתחילה למרוח את עצמה בקרם הגנה.
התיישבתי לידה. "אז מה נעשה?" שאלתי אותה. "לא יודעת מה איתך
אדווה, אבל אני חייבת להשתזף- דחוף! תראי את הצבע עור שלי!"
רוני ענתה. "אוף.." מלמלתי, "אני לא בראש של לשבת על התחת כל
היום". "נו.. אז לכי להתרחץ קצת... אולי 'תטבעי' ואיזה חתיך
יבוא להציל אותך" היא אמרה. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון המים.
בדרכי ראיתי משפחה גדולה בונה ארמון בחול. אחד האחים צעק על
אחותו הקטנה "לכי תביאי כבר מים גילי!! אנחנו חייבים בשביל
התעלות". הילדה הקטנה רצה עם הדלי במהירות אל המים ומילאה
אותו. היא לא שמה לב, אבל בדיוק כשהיא הסתובבה לצאת מהמים היא
נתקלה בצעיר שזוף, שגם הוא יצא מהים. כל המים שהיו בדלי נשפכו
לילדה הקטנה. האח הגדול שלה ראה זאת והתעצבן עליה מאוד. "את לא
מסוגלת לעשות שום דבר כמו שצריך?" הוא צעק והתחיל לרוץ לעברה.
מיהרתי בעקבותיו. אחרי שהוא נזף בילדה הקטנה הוא פנה לצעיר
השזוף. "תגיד לי, אתה אידיוט או סתם עיוור?", הוא צרח, "אתה לא
שם לב לאן אתה הולך?!". "אני מצטער, זה קרה בטעות" הצעיר ענה.
שמתי לב שהוא בערך בגיל שלי. "שום טעות!!" האח הגדול התעצבן
והרים אגרוף. רצתי ונעמדתי מולו. "תסלח לי, אבל שום דבר לא קרה
פה. יש מים בשפע, מה הבעיה שלך? לך תמלא כבר את הדלי ותפסיק
לצרוח פה על כולם כאילו שאתה מלך הים! סע כבר, משחק לי אותה
גבר". היתי המומה מעצמי ומהשיגעון גדלות הזה שנפל עלי פתאום.
אף פעם לא דיברתי ככה למישהו, אבל כנראה שהמטורף לא ידע את זה
ועזב. "תודה על ההגנה" אמר לי פתאום הצעיר השזוף. כבר שכחתי
ממנו. הוא חייך אלי. "אני גל, ואת?..." הוא שאל. "אני אדווה"
עניתי לו קצרות. "ולא הגנתי, תקפתי. הוא סתם מטורף" אמרתי לו.
גל הסתכל עלי וצחק. הוא היה כל כך יפה, שמתי לב פתאום. היו לו
עיניים כחולות, כמו הצבע של הים. שיערו היה שחור כהה כל כך
ומבריק. גופו היה חטוב ופניו נאות מאוד. "לא משנה. את אמיצה
אדווה. אני לא היתי עומד מול מישהו ככה" גל אמר בהתפעלות. "נו
טוב, לא יודעת. יצא לי ככה" עניתי. גל היה נחמד מאוד. הוא
הזמין אותי לשתייה קרה או אולי ארטיק, מה שאני אחליט.
"ספרי לי על עצמך" הוא אמר, כשטיילנו על החוף ואספנו צדפים
יפים במיוחד. "מה זאת אומרת?" שאלתי בפנים מבולבלות. "הממ.. את
באה לכאן הרבה?" הוא שאל. "היתי" עניתי בקצרה. "האמת היא שזאת
הפעם הראשונה שלי בים מזה זמן רב. פעם היתי תושבת קבע כאן, על
החוף. היתי באה לפה עם החבר שלי, אבל נפרדנו כבר והים נותן לי
זיכרונות די רעים". "אהה.." מלמל גל בהבנה. "עכשיו תורך" אמרתי
לו. "מה את רוצה לשמוע? את סיפור חיי?" הוא שאל בציניות ברורה.
"כן!, דווקא כן!" עניתי לו בכוונה. "טוב. אז אני בעיקרון חי על
החוף" הוא אמר. לא הבנתי את כוונתו, לחצתי עליו להמשיך. "אמא
שלי ילדה אותי כשאבי לא לצידה. הם נפרדו לפני שנולדתי. גם אמא
שלי אהבה מאוד את הים ובגלל זה קראה לי גל. היא מתה כשהיתי בן
4 בערך. אהבתי אותה מאוד, אבל אני בקושי זוכר אותה. אחרי שהיא
מתה נשלחתי למשפחה אומנת. העבירו אותי ככה במשך 4 שנים. כשהיתי
בן 8 החלטתי שנמאס לי וברחתי. המשפחה האחרונה גרה בתל אביב,
קרוב לחוף, אז ברחתי לים. מאז אני חי לאורך חופי ישראל, ביקרתי
כבר בכולם, אבל זה המועדף עלי. הים הוא אמא ואבא שלי, אם את
רוצה לקרוא לזה ככה". שנינו שתקנו. החלטתי שעדיף לא לשאול את
גל עוד שאלות מהסוג הזה. ברור היה שהנושא כאב לו מכדי להמשיך
לדבר עליו. "אתה בא לגלים?" שאלתי אותו. ניצוץ בעיניו. עשינו
תחרות עד המים בריצה. גל הרים אותי על ידיו ונשא אותי עד שהמים
היו מספיק עמוקים כדי לגעת בקצות כפות רגלי. "אמרו לך פעם שאתה
מתחיל טוב עם בנות?" שאלתי אותו בחיוך רחב. "לא, אבל אני שמח
לשמוע" הוא ענה.    

קבענו להיפגש למחרת. גל הכין לי הפתעה- שרשרת מהצדפים שאספנו.
היא היתה מאוד יפה וטבעית, גם החוט שחיבר את הצדפים לא היה
מלאכותי. ביליתי עם גל ככה עוד שבוע בים. לא סיפרתי עליו
לרוני. היא התפלאה למה אני מבלה כל כך הרבה בים בזמן האחרון.
היה לי כל כך כיף עם גל שכבר שכחתי מאמיר ומכל דיכאון הפרידה.
אפילו אמא שלי אמרה שאני נראית הרבה יותר שמחה.
אני וגל התחברנו. לא היה צריך להכריז על זה במילים ברורות, כמו
עם כל הבנים שצריכים להיות בטוחים בשביל האגו. אני אהבתי אותו,
והוא אהב אותי. בילינו בכל דרך אפשרית בים. התרחצנו בו, שטנו
בסירת דייגים (חברים של גל), בנינו ארמונות בחול, טיילנו לאורך
החוף ולפעמים ישבנו סתם ככה על החול וספרנו גרגירים.

יום התחלף ביום, שבוע בשבוע ואמצע אוגוסט כבר הגיע. השרבים
שפקדו את הארץ בימים האלה הביאו איתם כמויות עצומות של אנשים
לים. אני וגל איבדנו קצת את הפרטיות שלנו בים האנשים. אמא שלי,
שעד עכשיו לא גילתה התעניינות מיוחדת בעיסוקיי בשעות הפנאי
התחילה להתפלא על השעות המרובות שביליתי בים. "אדווה, מה עם
רוני? כבר הרבה זמן לא שמעתי ממנה" היא ציינה באזני אתמול. "מה
איתה?" עניתי בשאלה. "לא דיברתי איתה מלא זמן..." אמרתי אחרי
זמן קצר. "כן, פגשתי אותה במכולת. התפלאתי למה אתן כבר לא
נפגשות בתדירות גבוהה כל כך" אמא אמרה. "לא יודעת..." אמרתי
מהורהרת, "אני מניחה שזה בגלל ערן, החבר שלה, את יודעת. היא
מבלה איתו המון".
העניין עם גל קסם לי מאוד. הוא היה כל מה שיכולתי לבקש. שמתי
לב שאנחנו לא מבלים במקום אחר חוץ מהים, דבר שלא היה מפריע לי
כל כך אם הוא לא היה כזה מוזר. גל אף פעם לא התרחק יותר מדי
מהחוף. המרחק הכי גדול שראיתי אותו מגיע אליו היה עד החנויות
בעבר השני של הכביש. זה נראה כאילו שגל קשור בחבלים נסתרים
לים, ואף פעם לא מתרחק ממנו. פעם חשבתי איך הוא משיג אוכל
ושתייה. חשבתי לעצמי שאולי מחבריו המוכרים בחנויות שכבר הכירו
אותו, אבל החלטתי לשאול אותו בכל זאת. "אמרתי לך. הים הוא כמו
אמא ואבא שלי. אמא ואבא דואגים לבן שלהם, לא?..." הוא אמר
וחייך, "אני מקבל את כל מה שאני צריך מהים וממה שקשור לים.
אוכל, שתייה ובגדים הם לא הבעיה שלי".

ספטמבר בא, ואיתו תחילת הקרירות האופיינית לסתיו. התחלתי
ללמוד. מעתה הפגישות שלי ושל גל יתאפשרו רק אחרי הצהרים. גל
נראה מוטרד מתמיד. הוא כל הזמן חזר על כך ש"הוא לא יודע מתי
לחזור". "מה?" שאלתי אותו. "הא?.." הוא נראה מופתע, כאילו ששקע
במחשבות ושכח שאני לידו. "לא לא לא, סתם מחשבות. לא משהו
רציני" הוא אמר. גל היה עצבני קצת. חשבתי שזה בגלל שהודיעו
בחדשות שילדה קטנה טבעה בחוף הזה. הוא המשיך להיות מקסים
כהרגלו, אבל שמתי לב בכל זאת שמשהו קצת שונה אצלו, כאילו הוא
מחכה למשהו שיקרה.
"אדווה", הוא פנה אלי באיזה יום, "אני חייב לספר לך משהו".
"ספר. אתה יודע שאתה יכול לומר לי הכל" אמרתי לו. "זה העניין,
שזה קצת קשה" הוא אמר לי ועיניו הכחולות נצצו מאור השמש
השוקעת. הבטתי בו במבט נוסך ביטחון ואמרתי לו "תמשיך". גל נשם
עמוק ואז התחיל לדבר. "אני לא יודע באיזה יום זה הולך לקרות
בדיוק", הוא אמר ולקח עוד נשימה, "אבל אני עומד לעזוב".
"לעזוב?" הסתכלתי עליו במבט מתפלא. מיד התחלתי לסרוק את מוחי
בחיפוש אחרי דבר לא נכון שאולי אמרתי, או מעשה מטופש שעשיתי
לידו. פחדתי ממה שהוא עומד לומר. חיכיתי למשפט 'זה לא את, זה
אני'. רק שלא יגיד את זה או 'כן', רק לא את זה. רק לא... גל,
אתה לא כזה. בבקשה אל תגיד...
"כן" הוא נאנח. "קודם כל אדווה, שתדעי שאני אוהב אותך המון
המון. את הדבר הכי חשוב לי בעולם. לא היתי מוותר עליך בחיים,
אבל אני חייב. אני כל כך חייב שבא לי לבכות. אל תכריחי אותי
אדווה, או שאני אמות מרוב כאב" הוא אמר. הבטתי בגל במבט מלא
עצב. רציתי שישתוק, שלא ימשיך, שיפסיק.  נשיקה ארוכה. נפרדנו
כי היה כבר מאוחר, וחזרתי הביתה בעיניים אדומות.

אוקטובר. רוחות קרירות. פחות מתרחצים על הים. שמש, איפה את?
כנראה שלא כאן. היא נוסעת לדרום אמריקה. נפגשתי עם גל שוב.
"למה אתה חייב לעזוב?" שאלתי אותו. עם כל יום שעבר פיסת שמחה
נלקחה ממני. ישבנו ככה על החול הקריר. השמש כבר התחילה לשקוע
ממש מוקדם. פחות שעות של אור, פחות שעות עם גל. מסביבנו לא היה
אף אחד. עונת הרחצה הסתיימה השנה מוקדם במיוחד, החזאים הודיעו
שהשנה הגשמים יגיעו מוקדם. שמתי את ראשי עליו. הוא ליטף את
שערותיי. בלי להרגיש כמעט התחלנו להתחבק ולהתנשק. אחזתי בו
חזק, כמעט בלי להרפות. לא רציתי שהוא ילך. גל הוריד את החולצה.
אצבעותיי טיילו על חזהו החשוף. גם אני הסרתי את חולצתי. הרגעים
הקסומים שלנו יחד. הרגעים הקסומים הראשונים של זה. שכבנו לא
מתוך צורך להוכיח לחבר'ה, אלא מתוך אהבה טהורה. אני בזרועותיו,
הוא בזרועותיי, מול הים. זה היה נפלא. לילה מלא כוכבים. נרדמתי
על גל. הוא העיר אותי כשהשמים התבהרו. "את באמת רוצה לדעת?"
הוא שאל. אפופת שינה שאלתי אותו "מה?". "אני עוזב, כי הים קורא
לי אליו. הוא מגדל אותי מאז שאני בן שמונה. הוא מוציא אותי
בקיץ אל האנשים. בחורף הוא מכניס אותי לתוכו, שומר, מגונן עלי.
הים קורא לי, ואני צריך לעזוב" הוא אמר. לא הבנתי אותו. גל
שלי, לא עוד גל בים של אנשים, אלא גל מיוחד מדבר איתי על הים.
"אני רוצה שתזכרי תמיד שאני אוהב אותך, ותמיד אוהב, מכל מקום
שאני נמצא בו. את היית הראשונה שלי" הוא אמר. "גם אתה היית
הראשון שלי" עניתי לו.
זריחה. הים נגע בקצות רגלי, ואז בשל גל. עננים כבדים באופק,
נושאים איתם מטען כבד של גשם ראשון. "זהו", גל הודיע במרירות,
"הגשם הראשון. ניסיתי למשוך את זה, אבל ידעתי שזה יגיע. זה
הסימן האחרון. אסור לי להישאר פה יותר. הים קורא לי עכשיו חזק
יותר מתמיד, ואני חייב ללכת". אני לא מבינה אותו. "לא גל! אתה
לא חייב כלום!" התעצבנתי לפתע, איבדתי לאותן שניות את מה שהיה
לנו הלילה. איבדתי את העשתונות. התחלתי לבכות כל כך.
"אדווה, את חייבת להקשיב לי עכשיו", גל פונה אלי בבהירות.
נהרות של דמעות על פני, שוטפות את גל ממני כמו הגשם. "כשברחתי
מהמשפחה האומנת שלי הים הוא זה שעזר לי... את לא יודעת כמה קשה
לי, בבקשה ממך, אל תקשי עלי יותר" הוא נאנח. "היתי צריך להבטיח
שכשאני אהיה בן 16 אני אחזור אליו. את מבינה אדווה שלי?, אני
לא חוזר יותר לחוף". "מה?" לחשתי מתוך הדמעות. "אני לא מבינה
אותך גל. לא מבינה!!!", צעקתי את האחרון.
נגיעות אחרונות. "להתראות אדווה יקרה שלי..." הוא לחש. "לא,
אתה לא יכול סתם כך ללכת!" מלמלתי. "ששש יקירתי..." הוא לחש,
כל כך רגוע, כל כך יפה. הוא טייל עם האצבע שלו על פניי, מהמצח
אל האף ונעצר בפה. "תשדלי לא לחשוב עלי יותר, אדווה שלי. תמיד
יהיה לנו את הים. אני אוהב אותך". כמה שהמילים הפשוטות האלו
קיבלו משמעות ומימד לפתע.
אני שלו והוא שלי, פתאום קלטתי, "אדוות גל".
גל הסתובב והתחיל ללכת לעבר הים. צפיתי בו מתרחק, חצי גופו כבר
במים. התחלתי לרוץ לעברו, אבל לא הספקתי. הוא המשיך ללכת עד
שהים כיסה את ראשו.

לא ראיתי את גל מאז, אבל כל גשם מביא עמו את הזיכרונות מחדש.





















הסיפור הזה ו"עטוף בנייר חום מרשרש" מהווים את ההשקפה המיסטית
שלי. הם נכתבו בערך באותה תקופה, אבל רק עכשיו העליתי את
הסיפור הזה לכאן.