התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני בא לצהריים. לא התחשק לי
לנהוג אז הזמנתי מונית ספשיל ובקשתי מהנהג לנסוע בדרך הכי
ארוכה שהוא מכיר לחיפה. אחרי שהתחלנו לנסוע הוא שאל אותי:
"נפרדת מהחברה הה?" אמרתי שכן, הטיפוסים האלה אוהבים כשהם
צודקים. הוא הדליק את הרדיו, שאל מה אני אוהב לשמוע, שתקתי אז
הוא השאיר על התחנה ששדרה שירים חסידיים. אחרי רבע שעה של
מוסיקה חסידית אמרתי: "גלגל"ץ" "מה?" "גלגל"ץ זה מה שאני אוהב
לשמוע ברדיו" "אה, אז תגיד" הוא העביר. כל מיני חיילים סיפרו
סיפורים מטומטמים, אבל לא היה לי נעים לבקש ממנו להעביר שוב
תחנה. "אז לאן כל כך בוער לך לא להגיע?" "אמא שלי, הבטחתי לבוא
לצהריים" "אההה" אמר הנהג כמבין דבר ושותף לצרה. הסתכלתי החוצה
מהחלון, לא היה שומדבר לראות. אחרי זה נמאס לי ופשוט עצמתי
עיניים, הנהג בטח חשב שנרדמתי כי הוא שוב העביר למוסיקה
חסידית, אחר כך החליף לאיזה רב שדיבר נורא לא ברור ובקול.
פקחתי עיניים והוא הסתכל בי במבוכה, גיחך והעביר חזרה לגלגל"ץ.
אחרי 4 שעות הגענו לחיפה. "לאן בדיוק אמרת שאתה צריך?" נתתי לו
את הכתובת. הגענו, שלמתי לו, ירדתי מהמונית והלכתי ברגל לתחנה
המרכזית, לתפוס אוטובוס חזרה לירושלים, הרי הבטחתי לאמא לבוא
לצהריים.