בגינת שינקין היה אדם, הוא הגיע לשם כל שבוע אומר לכולם שלום
וצוחק מבדיחות - גם כאלה שלא היו מצחיקות. הוא תמיד עזב אחרון,
אני יודע כי פעם התחבאתי מאחורי העציצים לראות מתי הוא הולך,
אבל הוא נשאר שם, בהתחלה זה נראה לי מוזר כי תמיד הגיע לשם
מאוחר אחרי שכולם כבר הגיעו, כאילו עקב אחרי שעות האוטובוסים
של כולם. הסתובבתי עם המכונית בחיפוש אחריו, אך לא מצאתי אותו,
רציתי לתת לו אוכל - חשבתי שהוא הומלס, אבל דבר זה נראה מוזר
כי תמיד בא נקי ומצוחצח ולבש בגד חדש. למחרת כשהגעתי כבר היה
שם. אף אחד לא ידע את מקום מגוריו או את שמו, ניגשתי אליו "איך
קוראים לך?" שאלתי מבויש והוא חייך "דני נעים מאוד".הסתבר שהוא
גר באלנבי, הוא בן 25 מחר. הוא התפלא שאני הראשון ששאל אותו,
כולם הכירו אותו בפנים, בנות היו מנשקות אותו לשלום ובנים
חיבקו בחום, "כבר שנה זה כך" אמר בחיוך עצוב "כולם אוהבים אותי
אבל אף אחד לא טורח לבדוק מה יש מאחורי המסכה". התבוננתי בו
פתאום הבנתי שהוא בעצם כמוני, כמוך.כמו כולם זקוק לקצת יחס
אנושי, קצת חום ואהבה. נכון אני צעיר ממנו בכמה שנים טובות אבל
לגילאים משמעות פה, לא בגינת שינקין.
הוא היה הצבע השחור שבקשת הצבעים, יפה הנפש רק שלאף אחד לא היה
איכפת. הם היו הלבן, חסרי הטעם חסרי העניין. ואני - הייתי
מגדיר את עצמי כאפור שבינהם, נוטה למרכז.יושב ומהרהר אם לעוד
כמה אנשים היה איכפת אולי הוא לא היה לוקח את האקדח ויורה
בעצמו באמצע גינת שינקין.