אני שונא, שונא, שונא!
אינני מסוגל לסבול יותר את היום המטורף הזה כל פעם מחדש. הוא
בא אלי גם השנה במכה חדשה של סבל דוקרני, וזו השנה העשירית.
אלוהים אדירים, הזמן הזה עצום בצורה בלתי הגיונית! באיטיות
מכוונת הוא נקשר סביב גרוני וחונק אותי עוד ועוד, מקדים בכל
פעם את יום מותי. כמו מכונת אינקוויזיציה הוא מאפס את כוחותי,
דורס אותי באכזריות, דורך על איברי גופי באדישות.
הצבועים עמדו כמו עדר בהמות, מאלצים את עצמם בכוח להזיל דמעה,
להעיר את הרגש הקבור מחוץ לגופם, אבוד בתוך השנאה והגועל
האנושי הזה. כולם לבושים בבגדים חגיגיים, כאילו שהם באו לשמוח
באירוע גדול. ובעצם הוא באמת גדול השנה. עשור שלם חלף לו מאז
מותו של אריאל, אחי הבוגר.
זרי פרחים הציפו את המצבה היוקרתית שלו, הרי שלזכר בנם האהוב
הורי הסכימו להוציא סכומי עתק לשיש השחור והחלק כל-כך, כדי
שיבנו מעל גוויתו מצבה מפוארת ויפה מכל. אני לא בטוח שדווקא
עכשיו איכפת לאריאל איזה מפלצת שמו מעל גופו הנרקב. העיקר הוא,
שמעל פני השטח יוצג אחי כמו גיבור מלחמה שנפל קורבן לפיגוע ירי
מטופש, אחד שדוגל באימרה הגועלית הזאת של טרומפלדור שידע ששעתו
קרבה ולכן החליט לדפוק את המשפט הזה, עם כל הציניות המבויימת.
''טוב למות בעד ארצנו''. מה זה טוב, ממש חולם על כך כל ימיי
חיי.
ההצגה חייבת להימשך. אימי, שפניה שטופים בדמעות החולשה והאהבה
עצמית האדירה שלה, ניגשה אל הקבר והחלה לשאת את נאומה, את
התקליט המקולקל הזה של כמה שהיא מתגעגעת אליו וכמה שהיא אוהבת,
כמה שהוא חסר ובלה בלה. תסלחו לי, אני לא עומד במתח הזה,
ההתרגשות כאן ממש הורגת. הנה הם הרגעים בהם אפשר לחתוך את
האוויר בסכין, כמו שאומרים.
אחריה צועד אבי, גורר אחריו את רגליו הצנומות כשני מקלות
יבשים, מנסה לשמור על קור הרוח ולהזכיר במספר מילים שוברות אך
יציבות את אריאל המושלם הזה.
הדודה. הנה היא הדודה בת מאה לפחות זוחלת לה כמו חרק
פרהיסטורי, כפי הנראה גם לה יש מה להגיד. ספק רק אם היא זוכרת
מי זה מיכאל... נתנאל... לא, האריאל הזה. זהו.
אחר-כך מגיע הרגע של החברים לשעבר, אלה ששירתו איתו בצבא.
לפחות הפעם הם החליטו להוריד מעליהם את תחפושות החאקי המטופשות
האלה. התבוננתי בהם, חושב לעצמי אם גם הם עברו את אותו הדבר או
שהם היו אז מבוגרים מדי בשביל המשחק. אחד מהם היה ממש חתיך,
עקבתי אחריו בסתר במשך כל השנים האלה, ראיתי איך שהוא מתבגר
ואיך שפניו מתחילים לקבל את החדות הגברית ולאבד לאט את האופי
הנערי. האם היתה זאת משיכה מינית או איזשהו דיבוק? סביר להניח
ששניהם יחד וכל אחד לחוד, כך בערך הרגשתי. כשהחזיר לעברי את
מבט עיניו הכחולות-כהות מאוד, חשבתי לי אם גם הוא רוצה לדפוק
אותי או שמא אני מכוער מדי בשבילו.
ברגע מסויים שררה שתיקה, אחדים השפילו בי מבטים מוזרים. חשתי
איך שכף ידו של אבי דוחפת קלות בגב שלי. יבוא, אמרתי בלבי. הוא
קירב אלי את פניו ולחש לי לאוזן: ''אל תעמוד כאן כמו מומיה,
תגיד גם אתה משהו''. נדתי בראשי ואמרתי בקול רגיל, כזה שלא רק
הוא יישמע אותי, שאין לי מה להגיד.
''מטומטם, בכל שנה אתה עושה לנו את אותו הדבר''. פסעתי מעט
הצידה כדי שהוא לא ימשיך לנשוף לי לתוך האוזן את האוויר החם
והמרטיב הזה. גם אימי הביטה בי באכזבה, בתוכה זועפת וכמעט
מתפוצצת מרוב הכעס.
האם הם רוצים שאני אחזור על אותו הדבר שעשיתי בטקס הקבורה?
ובכן היה זה מחזה די נחמד כשלדממת הכל פרצתי בצחוק טבעי ואנושי
כזה, הכי יפה שרק יכולתי לאמץ לי. אבי נאלץ בפעם ההיא לגרור
אותי אחריו כדי להביא לי כמה מכות רצח ולהזכיר לי שזאת הפעם
האחרונה שאני משחרר ככה את הטירוף שלי. שלא אשכח לעולם ולא אעז
לחזור על אותו הדבר. אבל הייתי אז רק ילד בן שמונה שלא מבין
הרבה מאוד דברים, אחד שההורים שלו דרשו ממנו תמיד יותר מדי ולא
ניסו להזיז אצבע כדי לשנות משהו.
אני מטורף, ואת זה אני מבין טוב-טוב. אני מבין גם שהפגישות שלי
עם כל הפסיכולוגים שהצמידו אלי לא הועילו לי בהרבה, כלומר הם
לא שינו אותי ולו קצת. בזבוז כסף, אמרתי להורי, אבל הם התעקשו
למצוא לי טיפול הוגן. אבל אי אפשר לשנות את הבן-אדם, הזכרתי
להם, והם העדיפו להאמין שרק אני חושב ככה ורק אני טועה. כמובן
שמצדם נכון היה להאמין לשאר ''המומחים'' שיציעו להם להמשיך
בטיפולים חסרי תועלת וככה בהדרגה להותיר להם לרוקן את כיסם.
אחרי שלוש שנים של בזבוז הכסף אמיתי אימי אמרה לי, ''רק
הגיהינום יכול לשנות אותך''.
עכשיו אני בן שמונה עשרה, כמה סימבולי, בדיוק בגיל בו נרצח
אריאל הגיבור. אני אף פעם לא אהיה כמוהו, כולם הזכירו לי פה
אחד. הם אמרו לי שאני לעולם לא אשיג את קצה קרסוליו. אני מודה
שאני ההפך הגמור שלו: אני לא חכם כמוהו, שלא נגדיר אותי כלוזר
גמור, אני הרבה פחות יפה ממנו, הרבה פחות מוכשר, הרבה פחות
רגיש ומבין. הרבה פחות הוא.
אני חיה מטורפת שלא מצליחה למצוא שפה משותפת עם אף אחד בעולם
הזה. עד היום נשארתי להיות זאב בודד בעוד שלאריאל היה ים של
חברים. אני יצור חסר לב, חלאה גועלית, חייזר רעב לחיים של
בנאדם נורמלי - זה מה שהסבירו לי במשך השנים ובסופו של דבר
קלטתי שזה באמת מה שאני ולמדתי לקבל את כל ''המחמאות''. אני
חולה נפש שבטעות זכה לחיים בעולם הגדול ועוד נשאר לא מסופק
לאחר רוחב לבו של אלוהים שנתן לי את החיים העלובים האלה.
אחרי כל השנאה שהקרינה לי החברה, התחלתי גם אני לתעב את היצור
המגושם שבי, להיגעל מעצמי.
ארוכות התבוננתי באנשים שבאו לאזכרה של אחי, הם היו נורא רבים
וכמו בכל שנה תמיד אותם פרצופים. לפתע ראיתי איך שרגליה של
אימי כשלו והיא צנחה על הקבר, בעוד שהקרובים ניגשים אליה כדי
לתחוב את האף בצער המעושה הזה של שחקנית מעולה כמוה, ואני מצדי
המשכתי לעמוד במקומי ולא להניע עפעף. יותר מזה, הוצאתי מכיס
מכנסי הג'ינס הקרועים שלי (בבוקר הבנתי שהם ממש מתאימים
לאירועים דומים) את הדיסק-מן ושמתי עלי את האוזניות.
פליי.
הקשבתי למוסיקת הטראנס השנואה עלי, המנגינה היתה אפלה ומטורפת
בדיוק כמוני. כאילו שרק זה עתה חיברו לחן לסערת הרגשות שבתוכי
ואולי רקויאום שהקדישו במיוחד בשבילי, לזכר הילד ההוא, לפני
שהוא עבר את החלל הריקני והענק הזה של גיל שמונה ששינה אותו
לחלוטין.
ראשי החל לכאוב בצורה לא רגילה, כאילו שמשהו שרף לי את המוח
באכזריות. ההצגה המטופשת גרמה לבחילה אדירה, אבל יהיה מוגזם
כנראה אם אחליט להקיא בבית קברות לעיניי כל. מעניין אם מישהו
עשה כאן דברים דומים אי פעם? ללא ספק התרגשתי, אומנם לא בגלל
טקס האזכרה המטונף, אלא משהו בעשור הזה גרם לתחושה פנימית
להתפרע בתוך תוכי. משהו בתוך הוודאות המוגבלת של גיל שמונה
עשרה. גם שלפוחית השתן שלי הכאיבה לי מעט. מבלי להסס התרחקתי
מהחלקה בה קבור אריאל ובמרחק של מאה מטרים לפחות מצאתי לי מקום
מתאים להתרוקן.
ניצבתי מעל קברה של מישהי ממש זקנה, הבחנתי זאת לפי הפרש
התאריכים שנחרטו על המצבה הזולה, שננטשה מזמן. העציצים עם
הפרחים המיובשים והמתים התלוננו על היחס המשפיל. באחד מהם
ראיתי דבר חום משחיר וחסר צורה, ספק עכבר מת ונרקב וספק זבל
אורגני. היה זה קקטוס מיובש, או לפחות מה שנותר ממנו. ככל
שהוספתי להתבונן בצבעו המחריד ובקוצים הנפולים הרביתי לחשוב על
החיים שלי. הרחבתי את פיסוק רגליי ולאחר שפתחתי את הרוכסן
הוצאתי את אברי והאדיש שכבר שנים לא ראה דבר מגרה יותר מהיד.
זרם חם וצהבהב נשפך על הקבר הנשכח של חווה אלדר כלשהי שאני כלל
לא מכיר. לאחר שביקשתי מסבתא את סליחתי חזרתי אל כל האנשים
שהצטופפו בחלקה ט'. אימי שאלה אותי ביובש היכן הייתי (לא שזה
עניין אותה), השבתי לה שהלכתי להשקות עציצים ליד אחד הקברים.
היא היססה לרגע וזרקה בי מבט מרוכז של רחמים.
הכרתי את המבט הזה כנראה עוד לפני שבאתי לעולם, הספקתי אפילו
להתרגל אליו. ידעתי תמיד שאחריו לא יחלוף שום כעס או האשמות
כלפי. היה זה מבט של כאב ואומללות, ללא ספק גם של רחמים עצמיים
שהיו לה בעודף.
לפתע צנחה עלי ההרגשה של אי-שייכות. זרות מוחלטת עטפה אותי
בשמיכה רכה ומקפיאה של הבנה. ואז חשתי פתאום שאני אשם ואין אחד
שיוכל לשפוט אותי בדרך הנכונה כי אף אחד באמת לא מכיר מי אני
באמת. יותר נכון יהיה לומר, מה אני.
גם אני לא.
לאחר רגע של הרהורים החלטתי לעבור בין הקהל הצפוף ולהתקרב
לקברו של אריאל. חמקתי בשקט, שאף אחד לא יחוש בנוכחותי
המרתיעה, שחלילה לא ירגישו סלידה. השתפשפתי בגופם של כל
החזירים באשר הם, רובם היו ממש שמנים ומסריחים, כאילו שעוד
לפני שעה קלה הוצאו מהביוב העירוני. הראשונה שהבחינה בי היתה
דודתי בתיה הקשישה. היא הרימה את עיניה העכבריות, משקפיה גלשו
על גשר אפה. לאחר כמה התלחשויות גם האחרים מהמסוקרנים הפנו
לעברי את הפרצופים המופתעים שלהם בעלי הבעות מטופשות כהוגן.
לקחתי נשימה עמוקה וניקיתי את גרוני. כדי להוסיף לעצמי טיפטיפה
של אנושיות שאין לי, הסרתי מפני את רעמת השיער הכבדה, מפוזרת
ודביקה. כולם היו המומים לחלוטין. סקרתי את כל אלה שבאו במבט
כבד, חושש. כאשר כולם סתמו את הפיות שלהם הייתי חייב להתחיל,
השתיקה שלי אמורה להיפסק מתישהו. זו היתה הפעם הראשונה בה
צברתי אומץ ושברתי את השתיקה שלי.
''כמו כולם גם אני נאלצתי לבוא היום לטקס המכובד הזה, אריאל''.
מלאי הפתעה הם לא הורידו ממני עין, כולם השפילו מבטים בכל חלקי
גופי, רבים מהם שומעים לראשונה את קולי, שבהתחלה גמגם וחרק כמו
נדנדה חלודה. ''עשור שלם, מי היה מאמין, מה? את תדאג, למרות כל
השנים אני לא שכחתי דבר. אפילו לא פרט מחורבן אחד. הגורל. זה
מה שקבע כנראה הגורל. עכשיו אתה מת, מת לגמרי. מובן שאתה כן
אבל לא רוח הרפאים שנשארת איתי, גם לא הזיכרון שלי שנחרט היטב
במוח המעוות והחולה הזה. אתה יודע מה, פתאום אני מצליח להיזכר
כל-כך טוב בתחביב שלך, באמת שאני זוכר אותו...
אתה יודע כנראה למה אני מתכוון: עבודות היד שלך מחמר. תמיד
שיקרתי לך כשאמרתי שהן מצאו חן בעיניי. המפלצות הקטנות האלה
היו מכוערות ומחרידות כהוגן. אמן לא יצא ממך, כל העבודות היו
על הפנים, באמת. אני גם לא בטוח שאתה בעצמך אהבת את מה שאתה
עושה''.
כמה שכל אחד מהאנשים שבהו בי היה שונה מהאחר. לחלק השתקף מבט
של התעניינות בעיניהם המרובעות, חלקם האחר קיבל גוון נוזף
ורוגז, אחרים התפללו שאני אקצר את הנאום המטופש שלי. ומה אני
בכלל רוצה מהם? מה שבטוח הוא, שאף אחד, אבל אף אחד לא נשאר
אדיש למילים שלי. העיניים הכחולות והכהות ההם של הבחור שלי
שאפילו לא ידעתי את שמו קדרו וקפאו. חייכתי לעברם, ''בעצם...
אריאל, נראה לי שפעם אחת דווקא אהבת את אחת העבודות שלך. כנראה
שבאמת הצלחת ליצור משהו גדול וכל-כך שונה מכל שאר הצורות
המגעילות שהיו לך עד כה. ואתה יודע מה היה שונה בה? זאת היתה
הכי מפלצתית והכי מכוערת.
בהתחלה כשישבת עם גוש החומר החום אדמדם, הרך והגמיש הזה, הוא
היה לגמרי חסר צורה. משהו כל-כך טהור ועדין ובתולי שלא ידעת
איך להתחיל לעבוד איתו. אתה זוכר במקרה איך נגעת בו לראשונה,
איך שמת את ידיך והתחלת לצור משהו? אתה זוכר את המגע הראשוני?
אני כן. לאט-לאט, מקדיש ליצירה הנוספת שלך שטף של אהבה, החלקת
את ידיך עליו. בשקט עברת על הצורה המשונה והתחלת בעבודה ממוקדת
ועדינה כל-כך.
עשית הכל כדי שחלילה לא לקלקל דבר, נהגת באופן יסודי ומתחשב,
בשום מקרה לא להרוס את מה שכבר יצרת. הגוש התחיל לקבל אופי
וצורה מעניינת. בהדרגה התחלת ליצור מלאך של ממש, משהו כל-כך
אלוהי ומושלם. עבדת במשך כל היום, לא נח לרגע. הוספת עוד ועוד
חומר, זה גדל וצמח מול עיניך.אתה מחדד את אברי הגוף, את תווי
הפנים... הנפש.
ניגשת לחלק הבא. אתה זוכר מהו, אחי? משכת קדימה את החומר במקום
מסויים מאוד וברוך ידיך מתחת אותו עוד קצת. הקדשת המון תשומת
לב לפרט הזה. אחרי זמן רב החלקת על אצבעותיך על החלק הקטן
והקשה הזה. אהבת את מה שראית, את אבר המין הגברי והגאה הזה...
ברגע שהעבודה כמעט הושלמה התחלת ללטש את הגוף הקטן והרגיש
שיצרת, עברת עם לשונך הרטובה על פני יצירת האומנות שהיתה
ייחודית רק לך. לאף אחד לא היה משהו דומה לזה. היית גאה
בעצמך''.
שמעתי את אימי מבקשת מאנשים, ''תסלחו לי''. היא צעדה לעברי,
ידיה קמוצות לאגרופים קטנים וקפוצים, היא נושכת את שפתה
התחתונה ויורה בי מבטים מאיימים. הדוד אריה החביב והמשופם
במשהו נורא צרפתי, שהיה במקרה אחיה, עצר אותה באמצע הדרך. הוא
לחש לה משהו לאוזן והיא הורידה את ראשה לאות ההפסד המבייש.
נותרו לי עוד כמה דברים. ''אריאל,'' הרמתי את קולי, ''איפה
נעצרנו?'' הקשבתי לשקט הזה של בית קברות, ''כן... אז כשהיית
בקטע הסיום לפתע התחלת להבין שלמעשה יצירת ידיך המושלמת שניצבה
לנגד עיניך יותר מדי מיוחדת. במובן מסויים החשבת אותה לחלק
ממך.
היא הציגה את הפנים האחרים שלך בצורה טהורה, היא הביכה אותך,
גרמה לך להרגיש עירום לגמרי. אבל אהבת, אלוהים, איך שאהבת את
היצור הזה. לכן היא היתה חייבת להישמר כסוד אישי עליו לא צריך
לדעת אף אחד''.
לקחתי נשימה עמוקה, קשוב אך ורק לקולי המהדהד. ''לצערך לסוד
הזה היו מימדים אנושיים, הפסל היה בגובה של איש קטן, של ילד.
במחסן לא מצאת את הפינה שאפשר היה להחביא אותו בה. אבל היית
חייב להסתיר אותו, חייב. לאחר שהבטת שוב פעם בדבר הגאוני
והיפה, הכי יפה שהצלחת לצור, עשית את זה. בטירוף נעצת את
אצבעותיך בחומר הרך למחצה, התחלת להרוס אותו, את הדבר המושלם
הזה שלא תצליח לצור מחדש לעולם. במרכז הגוף, איפה שאמור להימצא
הלב, נוצר חור ענק, חלול ותהומי. הצמדת את ידיך לפנים, היו אלה
פני מלאך אמיתי, סובבת את אותן באזור העיניים, הברגת את הידיים
לתוך פרצופו, מרחת וטישטשת הכל''.
צחקקתי בזרות קרה ולא אנושית שהעבירה צמרמורת בתוך הקהל, כולל
אותי. ''מרוצה, אתה הסתכלת על התוצאה. עכשיו זה היה עוד אחד
מאותם הפסלים הרגילים, חסרי נפש, שלא הבליטו ולא קצת את
כשרונך. לגוש החמר כבר לא היה לב כדי לאהוב ולסלוח, לא היו
עיניים שייראה, גם לא פה אשר יחליט ביום מן הימים לדבר ולחשוף
את הסוד. לא נשאר יותר שומדבר מזוין''.
התיישבתי על החלק העליון של קברו וליטפתי את המצבה. ''עכשיו
אתה יכול לנוח בשקט על משכבך, אחי הבוגר. רק שאני רוצה לבקש
סליחה אחרונה. אני נורא מצטער שלא אוכל לעולם להחזיר לך ולא
לאף אחד אחר את האהבה הרבה שהענקת לי, כי אני פשוט לא מסוגל
לאהוב, לא יודע עם מה להתחיל ואיך להמשיך. אני מצטער, מצטער
מאוד, אריאל''.
אלה היו המילים האחרונות שלי, יותר לא השמעתי הגה. ירדתי על
ברכיי כדי להרים אבן קטנה שאותה הנחתי לרגליי המצבה והלכתי.
ככה סתם נטשתי את כל ההמומים מאחורי. הורי שעמדו זה לצד זו
עקבו אחרי מתרחק מהם. אף פעם לא ראיתי הבעות כה מבולבלות
חבושות על פניהם, קשה לי להגדיר אותן במספר מילים, אבל אלה לא
היו פרצופים שהכרתי. פניתי לרגע לאחור, גם כל השאר התבוננו בי,
כאילו שהייתי יצור שלא מן העולם הזה. הגברתי את צעדי ומהר מאוד
ההליכה המהירה שלי הפכה לריצה. בריחה.
ליד המצובישי של הורי היו זרוקים אופני-הרים ישנים שלי. הצבתי
אותם על הקרקע, עליתי עליהם ונסעתי לכיוון המערב, אל הים. הרוח
המלוחה והימית נשבה בכיוון הנגדי, מכה בי בעוצמה יחד עם גרגרי
החול שננעצו בעורי השזוף בצורה מסוכנת. עד כדי קילוף. כשהגעתי
אל החופים שטופי שמש ואנשים, נסעתי לאורכם, מחפש מקום מסויים,
טמון אי שם בזיכרוני.

לאחר כרבע שעה של רכיבה החלטתי שעלי לעצור, משהו גרם לי לעשות
כך. ואכן לא טעיתי, זהו המקום.
מאחורי עצי הדקל הגבוהים הסתתר החוף הנטוש. כמו תמיד לא היה בו
איש, רק מספר עורבים שחורים שצפו בעיניהם הקטנות והשחורות כמו
שתי טיפות נפט, בזר שהחליט להסתיר את אופניו בין השיחים. ים
כחול עמוק וסוער, תמונת נוף מקסימה ביופייה. צעדתי לקראתו בעוד
שאני מוריד מעלי את החולצה הצבעונית בסיגנון הוואי, נעלי ספורט
שנעולים על רגלי החשופות, את המכנס המשופשף וקרוע, הורדתי גם
את התחתונים. התבוננתי מטה בגופי העירום והרזה, מששתי את שיערי
המתולתל ומרושל, חושב שאם היה אפשר להוריד גם אותו הייתי הולך
עם זה עד הסוף.
נכנסתי לתוך המים שבהתחלה נראו לי יותר מדי קרים ולאחר מספר
דקות הסתבר לי ההפך הגמור. המגע הקטיפתי שלהם לא יכול להשתוות
לשומדבר אחר. לא שמתי לב לזמן העובר, לא היה איכפת לי ממנו,
צללתי לחלל הלא מוגדר הזה של הנצח. הרגשתי שאני שייך למקום
הזה, שייך לכחול הזה של הים. פתאום הרגשתי גאווה, לראשונה
בחיים הרגשתי את עצמי כל-כך שייך למשהו ביקום חסר הגבולות.
אלוהים, לחשתי בלבי כעת, אני לא רוצה לחזור לשומקום אחר בעולם.
''אלוהים,'' התפלל אינספור פעמים הילד הקטן שהיה בזמנו אני,
''עזור לי בבקשה. אני לא יודע איך לצאת מכאן, אני לכוד''. הילד
לא איבד את התקווה: ''אלוהים, אני בסכנה ואני מפחד נורא.
תעזור!'' הזמן חלף לו, הזעקה נבלמה בתוך האדישות. ''אלוהים,
למה בכלל הביאו אותי לעולם? אני רוצה לראות את עצמי מת''. הילד
בכה.
''לך קיבינימט, אלוהים.'' שמעתי את עצמי אומר פתאום בקול רם
שהבהיל אפילו אותי.
התיישבתי על החול, זרמים של המים המלוחים מטפטפים מגופי על פני
החול הלוהט. פרשתי לעצמי את החולצה שלי מתחת לאחד העצים
והתיישבתי עליה. המים החלו מתייבשים על גופי ואני רעדתי מקור
העז. הגיע הזמן. בעוד שאני בוהה בים הסוער אני מחזיר את עצמי
אחורה עשר שנים, אל החוף הזה, אל הזמנים בהם אריאל היה עדיין
אחי בשר ודם ולא רוח רפאים של היום. נחשול גדול נשבר בקול רעם,
מתיז עלי מים מלוחים.

באותו יום הגענו שנינו לפה בג'יפ הישן והקלאסי שלו, שורפים את
הכביש עם הרכב האדום-כהה ומבריק. ''אתה תאהב את החוף הזה.''
הבטיח אריאל וחיבק אותי בידידות בידו החמה, אצבעותיו הארוכות
נחו על הכתף שלי. החוף היה שומם לחלוטין. הוא לבש את המדים
הבהירים שלו, שהיה נורא גאה בהם, הוא כל-כך מיהר לנצל את היום,
שמיד אחרי שחזר מהצבא לקח אותי איתו מבלי להחליף בגדים.
הערצתי אותו במובן הרחב של המילה, שהוא היה הדמות לחיקוי
ששאפתי להגיע אליה וכשאגדל, אמרתי תמיד לעצמי: כשאתבגר, אהיה
בדיוק כמוהו - אז כמובן לא היה לי מושג שאני לא אתבגר לעולם.
נורא התגאתי בו, בכל הזדמנות הזכרתי לכל אחד את הבנאדם המדהים
הזה, הייתי בר מזל שזכה לאח נפלא, אוהב ואמיץ. אהבתי להביט
בידיו השריריות, בביטחון הרב שבוער בעיניו האפורות.
אריאל, מרכיב משקפי שמש אופנתיים שבהם יכולתי לראות את עצמי,
הניח את תיק הנסיעות שלו על החול מתחת לעץ התמר המגודל, הוציא
מתוכו סנדוויצ'ים עם גבינה והציע לי להצטרף אליו לארוחה קלה.
הנהנתי ובמשך כל אותו זמן שאכלנו לא יכולתי להוריד ממנו עין
כשהוא נגס וטרף את המזון בגבריות אבירית ואצילית יחד. כשסיימנו
הוא אמר לי להוריד את הבגדים כדי שאחר כך נלך לים, שם הוא
יתחיל ללמד את שיעורי השחייה הראשונים שלי. כך גם הוא פשט את
החולצה הצבאית שלו.
אבל הוא לא קם לבוא לשחות איתי כשאמרתי לו שאני מוכן, הוא
המשיך לשבת על החול עם הרגלים הארוכות שלו שנחו ברפיון מקדימה.
הוא סימן לי לגשת אליו וכשהתקרבתי הוא משך בשורש כף ידי והושיב
אותי על ברכיו, הגב שלי התנגש בעור בטנו. הוא קשר סביבי את
ידיו מבלי שאמר מילה.
תהיתי למה הוא בחר פתאום להמשיך לשבת על פני האפשרות לצאת
ולשחות קצת, שנראתה בעיני הרבה יותר הגיונית. אולי הוא פשוט
עייף אחרי הצבא, חשבתי לעצמי והרמתי את ראשי בזווית רצינית
לאחור כדי להביט בו, עיניו היו עצומות, עווית חיוך מוזרה דבוקה
לפניו. חשתי את תנועת אצבעותיו על גופי, מלטפות אותו בצורה לא
מוכרת. הוא משך אותי אליו עוד קצת וחיבק אותי בעוצמה.
שמעתי פתאום את קולו, והוא התחיל לספר לי על השבוע שלו בצבא.
תמיד אהבתי מאוד להקשיב לחוויות שלו וסיפורים המדהימים שיצאו
מפיו כאגדות קסומות. הוא ידע הכל עלי לכן גם המשיך לדבר. הוא
סיפר לי מהי חברות אמת, הסביר את הקשר ההדוק של הפלוגה בשעות
הפעילות, על העזרה ההדדית ועל הפרידה שלו מחברתו הטובה. הוא
המשיך, הקשבתי בהתעניינות רבה על המקרה של המפקד שידע להעריך
גבורה אמיתית ולהביא מחמאות שסתרו את האופי הקשוח שלו באופן
מוחלט.
מנקודה מסויימת התחלתי לאבד את הריכוז. הרגשתי שמשהו קשה לוחץ
על הישבן שלי, כשניסיתי לשנות מקום הישיבה אריאל החזיר אותי
למגע ההדוק עם גופו. משהו מציק לו, ידעתי זאת, הדבר הזה הפריע
לו נורא, כך גם לי. כששאלתי אותו אם הכל בסדר הוא חייך במתיקות
מסוחררת והשיב לי שהכל בסדר גמור. חזרתי להקשיב לקולו, אבל
משום-מה שמתי לב שהמשפטים מתחילים להיות לא ברורים ולא
מקושרים, מאבדים בדרך את ההגיון.
ואז זה בא. הוא נגע בי, נגע בי לראשונה בחייו בצורה כזאת.
אצבעותיו נצמדו למכנסי-השחיה הקטנים וההדוקים שלי, באזור
מפשעתי. נרעדתי קלות, מבוהל מעט. מעט הרבה. ''תוריד אותם,''
לחש לי. מיד אני נדתי בראשי וכשניסיתי לקום הסתבר לי שהוא אוחז
בי נורא חזק, לוכד אותי. הוא לא חזר על הבקשה שלו אלא שבחר
להפשיט אותי בעצמו וכך עשה. זאת היתה הרגשה נוראית, כאילו
שאיבדתי את הכבוד האחרון שלי ברגע שעירומי נחשף כליל. ''אני
לא...'' התחלתי להגיד ולא היה לי מושג איך להמשיך את המשפט.
סנטרו נחת על הכתף שלי, הוא הוריד קמעה את ראשו והצמיד את
שפתיו לעור צווארי הלבן, תוך שהוא אומר, ''זה רק משחק''.
אבל ידעתי שמה שהוא עושה רחוק מלהיות משחק רגיל, אבל שתקתי,
סופר בלבי עד עשר, ואז עד עשרים וכך הלאה עד אינסוף...
הוא חשף את הדבר המטריד הזה שקודם לכן היה חבוי במכנסיו, הסטתי
את פני מיד הצידה אבל הוא הכריח אותי להביט בזה, כשסובב את
סנטרי. בהמשך הוא הכריח אותי עוד הרבה דברים, אז כמובן לא
ידעתי לתת להם שמות. מה שכן ידעתי זה שהאדם שהיה איתי באותו
זמן לא היה אריאל, לא אריאל שהכרתי תמיד. הזר דחף אותי לאחור
והשכיב אותי על החול הצורב, ששרף את גבי. הזר הפיל עלי את הצל
השחור שלו וכעבור מספר רגעים נשכב עלי.
הכאב, הכאב הנורא הזה ליווה אותי במשך האקט המיני, או
''העונש'', כפי שקראתי לו אז. העונש שלי. התאפקתי, סבלתי בשקט,
שלא אטריד אותו, שלא אכעיס. הוא נהנה, ראיתי את ההבעה המעוותת
הזאת על פניו, את החיוך שאינני יכול לשכוח, את העיניים שרודפות
אחרי בלילות. את הניצוץ שכבש אותן. הוא השמיע קולות מוזרים
שהחרידו אותי, נשיקותיו הרטובות שיתקו אותי כל פעם מחדש. עצמתי
את עיניי, מתפלל שכאשר אפקח אותן הכל יעבור ויעלם, הזוועה
תחלוף ואריאל האמיתי יחזור אלי ויזכיר לי שזה היה רק משחק
מטופש. הרגשתי איך שדמי נסוג מכפות הידיים והרגליים הקרות שלי,
הפסקתי לחוש כאב, אמרתי לעצמי שהכל יגמר עוד מעט. עוד מעט...

לאחר שצברתי אומץ לפקוח עיניים ראיתי סביבי המון אור זהרורי
ועז, אפילו צורב. יצור קטן, שחור, צעד על פני החול הבוהק
בהליכה מסורבלת ולא מוריד ממני עין. היה זה עורב שחור, שהתבונן
בכל מה שקורה בעיניו הקטנות, עגולות לגמרי ושחורות כתהום.
עיניים אשר יודעות הרבה יותר ממה שאנחנו האנשים חושבים. מצאתי
ביצור המגושם ולעתים מפחיד את היופי העצום, את האומץ שכל-כך
סיקרן אותי, בעיניים האטומות ראיתי לפתע מבט כמעט אנושי...
אני זוכר את עצמי בורח, רץ לאורך קו הים הבלתי פוסק, ברגליי
מפזר את החול לכל הכיוונים. במשך כל השנים האלה נמלטתי מגורם
לו אינני מוצא הסבר הגיוני, לא מסוגל לתת שם מתאים. הרי שלדעתי
לכל דבר חייב להיות שם או הגדרה, לפחות רמז. הוא רדף אחרי לכל
מקום, ואני רצתי מפניו מהר ככל האפשר, שלא ישיג אותי, שלא
יזיק, שלא יגע.
המציאות שטופת השמש לא היתה שונה במיוחד בעבר. במעין קו ישר
היא נתנה מעבר לשלושת כיווני החיים. דבר לא השתנה מאז למרות
שבחטף נראה היה שכל-כך הרבה קרה במשך כל השנים האלה.
עורב שחור התבונן בי בעיון רב, חוקר אותי. אני יודע שהסיכוי
הוא קלוש אבל האמנתי באפשרות שזהו אותו אחד שהשאיר את חותמו
בזיכרוני המרוחק. הכרתי אותו לפי ההליכה המשונה ומבולבלת ואומץ
הלב שלא עוצר בעד הסקרנות שלו (אותה סקרנות שפעם הרגה את
החתול). כנראה שהוא ידע שאני לא מסוגל להזיק לו, סביר להניח גם
שהטירוף שלי לא הטריד אותו במיוחד, שהרי הוא ראה כל-כך הרבה
דברים משוגעים בשנותיו. למרות שבמבט חטוף לא ניתן להבדיל בינו
לבין מאות אלפי מקרקרים, אבל אני ראיתי בו את האיחוד והשוני,
ראיתי זאת בעיניו השחורות וחסרות הבעה כמעט, שהקרינו כל-כך
הרבה.
בהנחה מסויימת היינו דומים זה לזה. הבדידות שלנו איחדה את
שנינו, כך גם השתיקה, מעולם לא שמעתי אותו צווח ומקרקר שלא
לצורך. בדיוק היום הצגנו לעולם האדיש שגם בנו יש את האומץ
והביטחון, עזבנו בצד את הפחדים האפלים, הפוביות הלא מוגדרות.
כאבתי במשך כל השנים האילמות והיום, ככה פתאום, חשפתי את כל
האמת בחלקה ט' של בית קברות עירוני. אומנם הייתי צריך לעוות
מעט את המציאות, להוסיף הגזמות ודימויים. דבר אחד ברור לי,
שאין ולא תהיה לאף אחד יכולת לשפוט את הדברים שלי, הרי שבסופו
של דבר הטירוף שלי הפסיק להפתיע רבים מבני האדם.
כל פרט כפי שהוא, לא התכוונתי להשמיע באוזניהם, ואני זוכר היטב
את התגובה של אבי שנים אחדות לאחר מות הבן האהוב, כשהתחלתי
לספר לו על החוף, על הזר ועל המגע - בתמורה קיבלתי סטירת לחי
עוד לפני שהספקתי לספר לו את מחצית ממה שהיה לי. ואם היום לאחר
כל מה שגיליתי יישארו כאלה שבכל זאת יתעקשו לקבל את פסל החמר
כפי שהוא ולא לראות את הבן-אדם שעמד מאחוריו, זכותם המלאה.
אינני נביא או משהו, כך שאין לי את הכוחות המיוחדים להשיב את
חוש הראייה לעיוורים.
כאשר קמתי והורדתי מגופי את החול ואז עשיתי את הצעד הראשון,
העורב לא זע, הוא המשיך לחפש דבר מה בתוך גרגרי החול כדי להשיח
את דעתי מסקרנותו הנחושה. עיניו לכדו את דמותי, והן שראו בי
משהו קצת יותר אנושי מאדם. אספתי את הבגדים שלי וברישול שמתי
אותם עלי, כשאת החולצה אני קושר סביב מותניי.
פסעתי לאורך קו המים, הצל שלי מנסה להתאים את עצמו לתנועות
גופי. הים הרעיש באוזני והשמש הניחה עלי את קרני האור הנוגים.
קצב ההליכה שלי גבר מרגע לרגע. ושוב מצאתי את עצמי רץ לעבר
מקומות לא מוכרים, ריקים מאנשים, נקיים מעקבותיהם. המים, כראי
שבור לרסיסים, טישטשו את השתקפותו של הנמלט. אחר רגעים ספורים
נפלתי למערבולת רבת עוצמה של הצבעים שרקדו סביבי ובתוכי.
השמיים והארץ יותר לא הופרדו ביניהם, כעת היה זה גוש שלם, לא
מודע. נסחפתי על ידי כוחות אדירים של תשוקה חסרת יעד, של רצון
עז שהיה עתה חלק נפרד ממני.
לפתע חשתי אובדן מסויים, ובכל זאת המשכתי להתקדם גם כאשר
התכוונתי לעשות פסק זמן ולעצור לרגע קט כדי למצוא את מה שאבד
בדרך. כשהתבוננתי מטה התברר לי הכל מבלי שהבנתי דבר. הצל שלי
נעלם כלא היה.
רצתי לתוך האשליה שלי, עובר בדרך את העבר והעתיד החשוכים,
מותיר מאחורי את ההווה הלא ברור. למרות הכל הוספתי לרוץ בכוח
ולברוח, לחצות את הרוח הקרירה ולצלול למעמקי הדימיון, למקום
שבו לא יתלחששו מאחורי גבי ולא יידעו להושיט לעברי אצבע
מאשימה. כך אני מאבד את עצמי בתוך האוויר החמים והרך כמשי,
מרחף מעל פני היבשה הלא היציבה כציפור בנדודיה האינסופיים
בחיפוש אחר התקווה.