התודעה נסחפת על גבי ים של פנינים שחורות...
נואשות מנסה למצוא נקודת אחיזה במציאות הכואבת
מחסה מפני ברקים, רעמים וגשם.
אך מפני הדבר אותו היא יראה מכל אין היא יכולה לברוח.
אין היא יכולה להימלט מדבר אותו אין היא יכולה לראות, רק
להרגיש.

צלול למעמקי ים הפנינים השחורות, חפש מפלט, מפלצות גדולות
שוחות בים הפנינים השחורות
אך מפלצות גדולות יותר מחכות לך על היבשה.
צוף בין כאב לעונג, בין בכי לשמחה, בין תקווה לייאוש.
נוח וחם בעובר מלאכותי שיצרת לעצמך, מתגונן מפני העולם
החיצון.
רואה הכל דרך זכוכית מעוותת, שומע קולות שלא קיימים וחרש
לקולות שמגיעים לאוזניך.

שבור את הזכוכית, נפץ את הדלתות, הילחם!
קפוץ מעל מחסומי להבה, אתה יכול, הרי אתה הקמת אותם.
הבט המראה וראה! דבר והקשב לקולך, זוהי הפעם הראשונה שאתה שומע
אותו.
חוש, הרגש, טעם, סבול, התענג, כאב, חייה.

הסתכל בפני האבן של הפסלים מסביבך, האין הם יפים?
חפש את זרועות האם המגוננות עליך, אך לשווא, אמך מתה בלידתך.
דבר לא נשאר, עטוף עצמך בחמימות מדומה, שכב על הרצפה הקרה.
אתה רואה את המפלט, את זרועות האם המגוננות, ואתה שוקע בהן.
ושוב אתה צולל אל  תוך ים הפנינים השחורות.