"בטח מאיפה שאת מסתכלת אני הרשע בהתגלמותו." אני אומר לך ואת
לא מסובבת אלי את הראש אפילו. את רק קמה מהמיטה נעמדת עם הפנים
לקיר ועושה את התנועה הזאת עם השיער, שאני אוהב ואומרת "לך
תמכור את הבולשיט הזה במקום אחר!" את מתחילה לצעוק: "אתה פשוט
סוכן נוסע של בולשיט, זה ההסבר היחיד, זאת כנראה הפרנסה שלך
אחרת לא היית מתעסק בזה כל הזמן!" אני לא כל כך יודע מה לענות
לך, אני אף פעם לא יודע מה לענות לך בקטעים האלה, המשכתי בשלי
"לא, ברצינות, אני בטח נראה לך כמו סתם עוד איזה חרא שרוצה
לנצל אותך" את מאבדת את הסבלנות וצורחת: "אתה לא מבין כלום אלא
אם כן פשוט צועקים לך את זה בפרצוף, מה? או שאני צריכה לאיית
לך בשביל שתקלוט? אם היית כזה חתיכת חרא, כבר לא היית פה מותק,
תסמוך עלי הפעם טוב?" לא יכולתי להאמין לך, בדרך כלל את קולטת
אותם ישר, נותנת להם סטירה והולכת. כבר ראיתי אותך עושה את זה.
ואני פה. איפה שהם כלם רצו להיות. במיטה שלך. אני מנסה להסביר
לך את זה ואת משתתקת לרגע ומסתכלת עלי סוף סוף ופתאום מדברת
נורא בשקט: "אולי," את אומרת "אולי אני סתם צפונית מדוכאת
שרוצה שמישהו ירצה אותה? חשבת על האפשרות הזאת? מה מותק? עלה
בדעתך לשנייה?" ואת נשכבת על המיטה ובוכה ואני מנסה לחבק אותך
ואת מסלקת מעצמך את הידיים שלי בגסות מרימה את הראש מהכרית
הרטובה ואומרת: "טוב, בסדר, אתה חתיכת חרא, עכשיו תקום ותלך
מפה אם אתה כזה מניאק" ואני קם והולך. הכל בגלל שאני חלש
ברמזים.