בובת הוודו הקטנה שלי הייתה תלויה מהצוואר על החלון החזיתי של
המכונית שלי.  לפעמים בבוקר הייתי מסתכל  עליה בצומת היציאה של
העיר ודי מרחם עליה. היא הייתה מדהימה - בובת ברבי יפה כזאת.
הייתי נוהג להתווכח עם עצמי - אם היא הייתה בחיים, ממה היא
הייתה מתה קודם - מהחבל על הצוואר או מכל מיליוני הנעצים שהיו
תקועים בה.
באותו יום היה לי בוקר גרוע. מאוד גרוע. הגעתי לבית קפה של
שמחה ובלי לשים לב ממש, שפכתי את כל הנס על שותפה של חברה שלי.
היא לא סבלה אותי. באותו רגע שילמתי ו"ברחתי" כשכל הבית קפה
בוהה בי במבטים מלגלגים.
לקחתי נעץ כחול ותקעתי אותו לבובה באוזן שמאל. היא לא אמרה
כלום, רק הסתכלה עליי במבט יבש.  היו בה כבר הרבה דוקרניים אבל
אף פעם לא נראה שזה הפריע לה ממש.  
בנסיעה מהירה חתכתי לכיוון העבודה. שוב הבוס צרח, אז החלטתי
לקחת יום חופש. בדרך, תוך איבוד שליטה חלקי על ההגה, תקעתי נעץ
וורוד לבובה באצבע השלישית מימין ברגל שמאל. לשנייה נדמה היה
לי שהיא הרימה את גבתה הימנית, אך ידעתי שאני הוזה. הלכתי
לישון.
בחלום הרביעי חלמתי שבובה באה אליי ומתחילה לתקע בי נעצים.
הייתי משותק. היא כל פעם הורידה נעץ אחר מגופה החסוד ושמה אותו
בי, בתוכי.  הגשתי כבד יותר ויותר, חסר יכולת תנועה.  התעוררתי
בצעקה. ידעתי שזה סתם חלום וזה לא אמיתי, אבל הייתי
בהיסטריה.זה היה סיוט.
בבוקר ירדתי לאוטו ותקעתי לבובה נעץ בראש. היא לא הגיבה. כל
היום תהיתי לעצמי למי הבובה מכוונת, למי אני מנסה לגרום נזק.
ואז הבנתי שהבובה היא בעצם... אני.
במשך הימים התווספו לבובה עוד ועוד נעצים - פעם שכר דירה
מזדיין ופעם איזו כוסית שנעלמה לי בין האצבעות.
מדי פעם הייתי חולם את הסיוט ההוא וידעתי שזה חולני, אבל
הדחקתי.
יום אחד, היד של בובה נפלה. חשבתי כבר לזרוק אותה אבל הלב שלי
אמר שגם לבובות יש נשמה. רטט קל עבר בי.
כשישנתי, חלמתי את הסיוט ההוא (החלום היחידי שאי פעם זכרתי),
אך בבוקר קמתי בלי יד. היא נשרה בלילה...
כשהתעוררתי הרגשתי אובד עצות. לא ידעתי מה לעשות קודם - אם
לנסוע לבית חולים,לנסות לחבר את היד או פשוט להרוס את הבובה
המזויינת. ידעתי שזה בגללה.
אחרי שעשיתי את כל הדברים האלה, החלטתי שעם בובות וודו, ברביות
וכו' אני לא מתעסק, אפילו אם לאחותי הקטנה יהיה יומולדת.    

נ"ב: כיום אני בטיפול פסיכולוגי, פיזיוטרפיה ו...מחטים.