לא. אני לא מוכנה. לא עכשיו, לא אף-פעם. לא מוכנה להיפרד. אני
אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מעולם, ורק המחשבות על הפרידה גורמות
לי להמטיר אוקיינוס של דמעות.
מאז ומתמיד היית שם בשבילי, מקשיב ומעודד ומלטף. היינו אוכלים
ארוחת ערב ביחד לפחות פעם בשבוע, ואתה היית מלמד אותי יותר מכל
אדם אחר. היתה לך החוכמה, הקיפה אותך הילה של כבוד. והמבט,
מבטך מלא התבונה, התאים בדיוק למבט המסוקרן שלי, כמו קשת
לענן.
שעות על גבי שעות הייתי מקשיבה לך ברצון, בהתפעלות. התפלאתי
מאין אתה יודע את כל זה. מאין יש לך את הזמן לשבת לצידי כל כך
הרבה זמן, לתת לי נשיקה קטנה ומלאת משמעות על המצח.
אני זוכרת שלפני כמה שנים יפות, ביום ההולדת החייכני שלי, הבאת
לי צעיף. צעיף עם נרקיסים. חיבקת אותי, ידיך נוטפות חום ואהבה
ושמן של סלט שבדיוק הכנת, ולחשת באוזני שאני הנרקיס שלך.
ובאותו הרגע, הרגשתי שנושאת אותנו הרוח למרומים, עפים למרחק על
גבי משב אויר סוער של חורף. סיטואציה מושלמת, רק חסר היה שם
גשם, שלא איחר לבוא. גשם של טיפות מלוחות-מתוקות, כמו דמעות
האהבה שזלגו מעל פני, גשם שטיפותיו נצצו בעיני. התעטפתי בצעיף
שהבאת לי אז, בזמנים היפים ההם, צעיף עם נרקיסים, והיה לי חם.
ידך החמימה ליטפה לי את הראש וצמרמורת נעימה עברה בגופי.
עברו זמנים. זמנים טובים ויפים שכבר לא יחזרו, זמנים שהתדרדרו
עם הזמן. שנינו התבגרנו ואתה כבר הבנת מה הולך לקרות. אני,
שספק לא הבנתי, ספק לא רציתי להבין, התעקשתי להיאחז בחלום,
וכשהגיע הרגע הסתכלתי בך במבט מלא פליאה. אתה צריך לעזוב
אותי.
בבקשה, בבקשה אל תעזבני, אל תנטוש אותי לאנחות. אל תפרד ממני,
אני לא רוצה לאבד אותך לעולם.
אני אוהבת אותך,
סבא. |