הצייד חש את הנחלים החמימים שהחלו לזרום על קיבורת רגלו הימנית
וסובב את עקבו על צירה. הוא צודד את מבטו לאחור, אל הכתם השחור
ארגמני שנוצר על הבד הגס של מכנסיו, הניף את השק המתפקע בו אחז
אל כתפו ונאנח בציפייה מאוסה לעונש ידוע מראש, רובי תכעס.
החרטומנים ואווזי הבר שפיטמו את צרורו המדמם ירקו פרפורי חיים
אחרונים מפצעיהם המעושנים אל רגבי האדמה, שכעת, לאחר הגשם,
נדמו לשיירי עוגת שוקולד עשירה וספוגה ברום. הטיפות הכבדות
ומעלות האד החמוץ היו יכולות להותיר שביל של עקבות על הארץ אם
היא לא הייתה שותה אותן בלהיטות שכזאת, כאילו הקיתונות שנבלעו
בה קודם לכן לא סיפקו את צימאונה. הצייד היה מופתע מהתנהגותה
זו.  הוא חשב שהוא מכיר אותה.
מהימים בהם היה מטופף עליה בכפות רגליים יחפות, דרך אותו אחר
צהרים אומלל בנערותו בו נעלמו מגפיו בעיסה הסמיכה והמבעבעת
שאיימה לבלע גם את רגליו , תמיד רשם לעצמו את תגובותיה. הוא
ידע שיורה שכזה לאחר יובש מעקצץ כמו שעבר עליו ועל רובי שלו
בחצי השנה האחרונה לא אמור לחלחל אל קרום הארץ למוד האכזבות,
אלא להתפזר על פניו ולשטוף את שיירי הצמחים שהצליחו לשרוד,
ביומרתו החצופה לחשוף את שורשיהם היציבים של עצי העד.
הצייד סרק את זכרונו, מקווה להיתקל בפרט שהחמיץ ברישומיו-אך
לשווא. הוא ידע שגם אם היה מוצא לפתע את הפתרון, לא יוכל לבטוח
בארץ לאחר שחשפה בפניו את אופייה הבוגדני. גם כך היה טמון בו
זרע של חשד לגבי טבעה, ובדיוק מהסיבה הזאת, מעולם לא טרח לעבד
אותה.  לא כמוהו רובי.
עוד ביום בו הביא אותה אל ביתו, שנראה לה מרחוק ומבעד לריר
שעטף אותה כגל אבנים ענקי, לאחר שהתייבשה לגמרי והתאוששה
מהחולשה שאיכלו בה  מיצי הקיבה של האחר, מיהרה לצאת החוצה, אל
שולי קרחת היער שבשטחה נערם הבית. בכל שנותיה הרכות לא נתקלה
בחלקת אדמה צחיחה שכזאת. מיד החלה לחשב את כמויות הזרעונים
שתתחוב תחת כל תלולית עפר ריקה ולדמות בראשה את מיני הגידולים
שינבטו מהם. כבר למחרת קברה שם את חופן הזרעים הראשון, קורט
זרעי עגבניות תפוחים מדמעות שהניבו פירות אדומים לוהטים תוך
שלושה ירחים. דשן ייסורים וכאב, הוא שגאל את גן הירק שלה
מהבצורת שתקפה את היער.
ובשעת הארוחה היא הייתה מתבוננת בפיו העקמומי. עוקבת אחר שרידי
העגבניות המתוקות שלה, אניצי הפלפלונים עזי הטעם ומחית החצילים
השמנמנים שגידלה, הנגרסים בין הטורים הלבנים והמסותתים של
שיניו,  מתמזגים עם שאריות בשר הציד, שבישלה עבורו ושהטיל לפיו
בעונג קודם לכן, לתרביך של אדמה ומוות. דם ומיץ עגבניות אדום,
דם ורסק פלפלונים ירוק, דם ורקמת חצילים קטיפתית, דם, דם, דם.
באותו רובה הוא ירה בהם, ובאותה מאכלת שיסף את גרונם. על ידית
העצם עוד נותרו שרידים מדמו של הטורף, הטורף היקר שלה.
אף פעם לא טעמה, ולו כזית, מנתחי שללו המהבילים של הצייד.
כשהגיש לה את פגריו, מתרברב באיכותם המשובחת, בכך שכבר נפטר
מהקרביים ובעובדה שטבח בהם למענה, הייתה מחמיצה פנים  ומוכנית,
מבלי להשתהות כדי לבחון את טיבם,  מסלקת מהם שאריות שיער, עור
ונוצות לפני שהשליכה אותם לקלחת של מים רותחים. דבר, אף לא
הכאב שניבט מעיניו וכיווץ את ליבה הטוב, לא גרם לה לסטות
מעקשנותה.
הצייד גרר את רגליו בהתקרבו לסביבות הבית, משתדל ליצור מהומה
קטנה שתבשר לרובי על בואו. כשהגיע אל מפתן הדלת נעצר והניח את
השק. "רובי?" שאל בחשש כשלא קידמה את פניו בידיים פשוטות ובמבט
מוסט. באותו הבוקר, כשיצא לדרך, התערבל  גירוי מציק בנחירי
הרודף הרגישים בהם התגאה, דגדוג שמשמעותו לגביו הייתה כמעט
תמיד ניחוח שינוי העומד באוויר.  
לאחר שנכנס אל החדר הראשי בו כבר בערה האש, מצא את רובי.
מנומנמת ושרויה בדמדומים , הייתה ישותה הזעירה מוטלת על כיסא
הנדנדה שמול האח. הצייד הביט בפליאה בגופה הקטן שהעלה בשר בחצי
השנה שחלפה מאז חילץ אותה . מוזר, הרי לא ראה דבר מזון בא לפיה
מלבד אותם ירקות שגידלה.
בעצלתיים, התרוממה ממושבה והתקרבה לעברו "איפה זה?" מלמלו
שפתיה המבוקעות מעל לגלי הכמיהה שריחפו אליה ממבטו. "שם" הצביע
אל מפתן הדלת ונשמט אל כיסא הנדנדה בכוח התקדמותה, ליבו קל
כיוון שלא ננזף בשל כתם הדם שזיהם את מכנסיו.
כמי שמהלכת בשנתה הרימה רובי את הצרור ונשאה אותו אל המטבח,
בלי להביט לתוכו פיזרה את תכולתו על שולחן העץ. גידי הקרסוליים
שלה איימו להיקרע, גבה הציק לה וראשה היה סחרחר. בגב ידה מחתה
אגלי זיעה שצצו על פניה הבצקיות  ושאבה אוויר סמיך. קבס עלה
בגרונה כשהחלה לנקות את הבשר, אניצי הזהב העמומים של שיערה
דקרו את אישוניה, מעלים בה זיכרון מתוק כואב, זוהר רעמתה האבוד
שסבתא העריצה כל כך. בשלב זה כבר לא יכלה לעצור והחלה מהרהרת
ברגעי חייה האחרונים של סבתה. היא נזכרה איך במהלך פרפורי
הגסיסה שלה, כששתיהן עוד היו בפנים, הבטיחה לה שתמצא את הדרך
החוצה לבדה, ובמילים האחרונות שנרעדו מקפלולי העור של פיה :
"את תאלפי אותו רובי, תראי שתאלפי אותו".
רובי נשכה את שפתיה. באצבעותיה המגואלות בדם הסיטה את השיער
לאחור בכדי שתוכל להמשיך במלאכת הניקוי. בראשה עלה הנתיב
שפילסה אז בעדינות נחושה תוך יפחת אבל חרישית. הנתיב הזהיר
שסללה במו ידיה אל החוץ, כדי שתוכל לעמוד מול זה שהוליך אותה
שולל ולתת לו, בריא ושלם, הזדמנות לפתות אותה שוב, בדרך הנכונה
הפעם. בכוחות עצמה היה עליה להיחלץ. לו רק הייתה מצליחה להשלים
את משימתה... רובי  זרקה את הנתחים אל המים שכבר החלו להיהפך
לאדים ומשכה באפה בייאוש. היא לא ידעה לומר לעצמה אם נכשלה
במשימה האחרונה שהועידה לה סבתה, היא פשוט לא הספיקה! פשוט לא
הספיקה.
דקירה איומה קיפלה את גופה לשניים והקפיאה אותה במקומה, שריריה
התקשו לפתע. זעקה חנוקה נפלטה מפיה כשכאב חד פילח את חלציה.
פרקי הידיים הפריכים שלה הלבינו כיוון שנעצה את ציפורניה בבול
עץ האגוז ששימש כרגל לשולחן בזמן שמעדה. ישבנה נחבט אל  רצפת
האבן המכאיבה ונוזל חם שטף את ירכיה, משאיר שלולית רטובה
ושקופה על חצאיתה המנוקדת. "ומה עלי לעשות עכשיו, סבתא?" מיררה
בבכי כשהבינה את פשר הכאב שחשה "אנא, אמרי לי סבתא, מה עלי
לעשות?". היא התרוממה על רגלי הכלונסאות שלה תוך שהיא נאחזת
בדפנות השולחן. עיניה המבוהלות נחו על הסכין החדה והמעוקלת בה
השתמשה לניקוי הבשר "אעשה כל מה שתאמרי סבתא", התייפחה וכשלה
אל החדר הראשי, מתקדמת בכבדות לעבר מושיעה שהביט אל האש בגבו
אליה.
"הכל בסדר רובי?" הוא הספיק לשאול לפני שהופיעה מולו, "אל
תעמדי כל כך קרוב לאש רובי, זה מסוכן " העיר לה בדאגה רגע לפני
שהניפה את הסכין אל פניו, "רובי?!" שאל בבעתה כשנעצה אותה בלבו
"למה?!" הספיק להשלים את השאלה כשביתרה את כרסו באנך מדויק
מהלב אל הטבור. כן, ככה עושים את זה, ככה הוא עושה את זה, הוא
זה שתיאר את התהליך בפניה. הוא ניסה ללמד אותה, כפוית הטובה.
בזעקות שבר דידתה בחזרה אל הסיר, היא הסירה אותו מהכיריים
והחלה בהעברתו אל הגוויה המפרכסת. משהשלימה את הדרך שנראתה לה
ארוכה וקשה מנשוא שפכה את הבשר המורתח אל הבטן המבותרת. הכאבים
האלה שזעזעו את חלציה בתדירות הולכת וגוברת אותתו לה  שזמנה
הולך וקצר.
בשארית כוחותיה גלגלה את הצייד הממולא מבעד לדלת אל גנה
המטופח, כשהגיעו אל חלקה נטולת גידולים, הרפתה ממנו ואחוזת
דיבוק החלה לכרות את הקבר בכפות ידיה הילדיות. תוך דקות ספורות
הצליחה ליצור בור עמוק מספיק, האדמה הייתה טובה אליה באותו
יום, רכה ומתמסרת, כמו צפתה מראש את המשימה לה תידרש.
רובי בעטה את הצייד אל הבור ונאנקה בעצב. היא נדהמה כשהבחינה
בשיירי העפר מכסים את הקבר באורח פלא ובעצמם מתהדקים מעליו.
נרעדת בעוויתות בכי, זחלה אל הבית ונשענה אל קיר האבנים
הדוקרני. הצווחה הקדמונית שנשתגרה מנשמתה רוקנה את ריאותיה ואת
רחמה. היא הביטה אל האדמה הלחה ואל פרי בטנה המבהיק שהצליח
למצוא דרכו אל החוץ, בכרית אצבעה מחקה את מסך הצמיגות שכיסה את
עיניו. זרועותיה רעדו כשהרימה את ילדה, את הגור המתוק שלהם,
והצמידה את פרוותו הרטובה אל חזה,  "בשבילך " לחששה באוזנו
הקדשה אכזרית, מניחה לשפתיה להמהם פזמון ישן:
"כי ילד,
סבתא סיפרה לי  וכדאי שתלמד גם אתה חביבי,
ציידים, טבעם להרוג זאבים".