לפעמים אני פשוט שונא אנשים, כאילו ממש מהלב, ממש חזק וכאלה,
בצורה שכאילו משגעת אותי לגמרי? זה לא שאני בחור רע, בכלל לא.
לכל אחד יש תקופות, ואני בנאדם טוב, בסך הכל. האמת היא שאני כל
כך טוב שבא לי להקיא לפעמים, פשוט לדחוף אצבע לגרון כדי להביא
את הבחילה בדיוק לנקודה הנכונה ולרוקן את כל מה שאכלתי בכמה
שעות לפני זה במפל גדול חום ורבגוני, וכאלה. זה ממש מגעיל
לפעמים, יש לך - זאת אומרת לי - תחושה כזאת כאילו אני חייב
לעשות עוד ועוד טוב, גם אם כבר עשיתי המון, עד שכבר ממש אי
אפשר לעשות כלום, עד שאני מרגיש כמו שאתה מרגיש כשאתה חולה
ומקיא המון, וכאלה, עד שכבר אין לך מה להקיא, ואז הגוף שלך בכל
זאת מנסה להקיא, דווקא, אבל פשוט אין מה וזה סתם עושה לך רע.
מכירים את ההרגשה? ככה אני טוב. אתם יכולים לצחוק, צחוק זה
בריא, אבל זה פשוט ככה, למרות שלפעמים זה כאילו מה זה קשה לי?
היום בבוקר, נגיד, עזרתי לזקנה לחצות את הכביש. אבל לא
הסתפקתי בזה. לא, הייתי חייב לשאול אותה אם היא רוצה אולי שאני
אעזור לה לחצות עוד כמה כבישים וכאלה כי בסך הכל יש די הרבה,
או אולי יש לה כמה סלים בשביל שאוכל לסחוב לה אותם, כלומר
לסחוב אותם בשבילה, לא לגנוב לה אותם וכאלה. והזקנה הזאת ראתה
כמה אני משתדל וכמה זה חשוב לי, וכמה הייתי רוצה לעזור לה
וכאלה? והיא כל כך ראתה שבמיוחד בשבילי היא הלכה למכולת ליד
וקנתה כמה דברים - לחם, קוטג', סודה, חלב בשקית, עוד לחם, סתם
כאלה דברים, מהסוג שזקנים אוהבים לקנות בלי שום סיבה טובה, לא
משהו רציני. אחרי שהיא קנתה את כל הדברים האלה היא נתנה לי
לסחוב את כל השקיות, ועוד בחרה בדרך הכי מסובכת ומפותלת וארוכה
לחזור הביתה, כדי שאוכל להעביר אותה כמה שיותר מעברי חציה
בדרך. לא שהיא אמרה לי או משהו כזה, היא רק אמרה לי איפה הבית
שלה, אבל הבנתי שזה מה שהיא עושה, לפי העיניים וההתנשמויות
והדרך בה היא מיהרה אחרי וכאלה, אני בן אדם מאוד רגיש בקטעים
כאלה.
כשהגענו לדירה שלה עזרתי לה לטפס במדרגות - היא עלתה
במדרגות ולא במעלית במיוחד בשבילי, כדי שאני אוכל לעזור לה
לטפס וכאלה - שבע קומות מזורגגות, כמו מוחמד עלי! בבית עזרתי
לה לשים את כל הדברים מהשקיות בדיוק במקומות הנכונים. היא לא
אמרה לי מה המקומות הנכונים, אבל ידעתי, לפי התנועות המתנדנדות
שלה והנפנופי ידיים שלה וכאלה. לזקנים יש שפת גוף מוזרה, אבל
אני די מבין בקטעים האלו, של שפת גוף וכאלה, ואני תמיד יודע מה
המקומות הנכונים. אחר כך כשהיא ישבה שם על הספה כי היא הייתה
נורא עייפה מהדרך הארוכה הביתה ומהטיפוס, שאלתי אותה אם אני
יכול לעשות לה תה או משהו, והיא לא אמרה כלום. אבל ידעתי, לפי
התנוחה של הראש שלה וכאלה, שהיא מאוווווד רוצה, מאוווד מאוד.
אז הכנתי תה וכאלה. עם שניים סוכר, כמו שידעתי שהיא אוהבת, כי
זה מה שזקנים אוהבים, תה עם שניים סוכר. לפעמים הם אוהבים עם
שלוש סוכר, אבל זה לא טוב לבריאות. זה כאילו, דופק את המוח
וכאלה?
אחר כך, כשהכוס הייתה מונחת לפניה, כבר ממש לא ידעתי מה
אני יכול לעשות היה לי ברור שהיא רוצה עוד משהו, לפי איך שהיא
שכבה פתאום על הספה כשהראתי לה את התה וכאלה. אז שאלתי אותה אם
היא רוצה שאני אפתח לה את הטלוויזיה הענתיקה שלה וכאלה, והיא
לא ענתה כלום, רק המשיכה לשכב שם על הספה כאילו אני לא יודע מה
וכאלה. אז שאלתי אם היא רוצה אולי שאני אפתח חלון ואתן לה לשבת
במרפסת הקטנה שלה, כמו שיש לזקנים בדירות הישנות שלהם בתל
אביב. אתם יודעים, להתאוורר וכאלה. כלום.
בסוף שאלתי אותה דוגרי, מה יש, וכאלה, היא רוצה זיון או
משהו כזה? זה העניין? והיא לא ענתה, אבל ידעתי מה התשובה שלה,
מה היא רוצה, לפי איך שהיא שכבה שם בצורה כזאת פרובוקטיבית
וכאלה ועשתה עיניים וכאלה? אני טוב בלקרוא כאלה דברים, מצוין,
אפילו. אז נתתי לה את הזיון של החיים שלה, וכאלה. שעה וחצי
הרעדנו שם את הספה, ואז את הרצפה, ואז את כל הבניין. הזיון של
החיים שלה, אני אומר לכם, סוף הדרך חבל על הזמן פצצות וכל זה,
וכאלה.
אני לא אתן לכם פרטים, וכאלה, כי זה לא סיפור מהסוג הזה,
בכלל לא. קחו דקה ותשלימו את הפרטים לבד, אני בטוח שאתם
יכולים. נו, גמרתם? אני גמרתי. גדול אני, לא? רק דבר אחד אני
אגיד לכם - היא הייתה, כאילו, מה זה פריג'ידית. גמישה, כזה
כאילו, אבל אשכרה פריג'ידית וכאלה? אני נתתי את הנשמה שלי,
באמת נתתי, אבל היא - כלום! לא גניחה אחת, לא תנועה אחת, כלום!
אפילו להירטב היא לא טרחה. אתם חושבים שזה היה קל, לזיין אותה
ככה שעות? יש לה בעיות, ידעתי את זה, בעיות רציניות. אבל לא
נורא, לא לקחתי ללב. בסך הכל אני שם בשביל לעזור וכאלה. כמו
שאומרים, החיים הם זונה, ואז אתה מת, וחוץ מזה זה מה זה טוב
לנשמה, וכאלה.
אפילו כשגמרנו היא לא הגיבה, כלום. אפילו תודה היא לא
אמרה, סתם שכבה שם על הרצפה, עירומה, עם העור המגעיל והמקומט
שלה, והסתכלה לתקרה כמו מטומטמת. אפילו תודה היא לא אמרה. אבל
אני לא לקחתי ללב, אני יודע שלא כולם כמוני, לא כולם נותנים
ונותנים ונותנים ולא מצפים לכלום חזרה. לא כולם כל כך טובים
שבא להם להקיא. אני כן. אולי בגלל זה הרגשתי צורך להמשיך לעזור
לה גם אז, לסדר לה את העניינים גם אם היא עד כדי כך כפוית טובה
. לא הפתיע אותי שגם כשקברתי אותה בחצר היא לא אמרה מילה. בשלב
הזה אני חושב שכבר לא ציפיתי להכרת תודה. לא בשביל זה אני כל
כך אוהב לעשות לאנשים טוב.
אפילו לא שתתה את התה, הזונה. ככה זה, אנשים, פשוט לא
יודעים להעריך מה שעושים בשבילם. וכאלה. |
