קוראים לה ר', וזה לא שאני מפחד להעלות את השם על הרשת או משהו
כזה, זה פשוט הדבר הכי פייר לעשות, לא לגלות כלום.  סביר להניח
שאת מה שכתוב פה, ר' לא תראה. למה? אינטרנט הוא אומנם כבר לא
נחלתם של בורגנים בלבד, אבל "מחשב לכל ילד", לא הייתי אומר שזה
עומד במבחן המציאות..
פגשתי אותה בפעם הראשונה כשהתחלתי להגיע למקום שאליו הייתה
נוהגת לברוח מהבית; ילדה צעירה בת 16 וחצי, קרועה מבחינה
נפשית, תלושה מכל מסגרת הגיונית שבה נערה בגילה צריכה להיות.
עם הרבה
מאמצים, הרבה שעות עבודה והרבה עבודה מסביב, הצלחתי בסופו של
דבר לקנות את אמונה. הייתי אז נער בן 18, שהספיק לטעום את טעמם
המר של התנסויות נוראיות - בן משפחה קרוב שנשמט מבין ידי ונפל
אל עולם אחר, רע יותר, דבר אשר העמיד אותי לא פעם במצבים אשר
ההגדרה "לא נעימים" היא נורא עדינה כלפיהם...
ובחזרה ל-ר'. בדרך מאוד לא שפויה, הצלחתי להוציא אותה ממחול
השדים של עולם הפשע הדרומי.. דבר אשר כמעט עלה בדם. ר' עברה
לטיפולה של רווית, ידידה שלי שמתגוררת בקיבוץ באיזור שלי.
ניסיתי להפוך את החיים שלה למשהו טוב יותר. משהו שהיא תוכל
להתגאות בו. עבר זמן, והגעתי, לאחר שנת י"ג מרתקת לצו-הגיוס
המיוחל. הפחד הכי גדול שלי לא היה איזה רס"ר שחושב שהוא משהו,
אלא לאבד את מה שהשקעתי בו את כל זמני - לאבד אותה בחזרה.
לא לקח לצה"ל הרבה זמן להבין, שהריאות שלי מתאימות יותר
לפינצ'ר מאשר לבן-אדם, והטיסו אותי אחר כבוד לבקו"מ, ומשם
ליחידה מאוד לא סימפטית, אבל ממש נחמדה, מ.צ.. והמבין יבין.
אחרי הטירונות שובצתי להדרכה, מה שכבר הבטיח לי חיים די-טובים.
בשלב הזה, חשוב לציין, חברת הטלפון הסלולרי שלי עשתה רווחים
נאים מאוד כתוצאה מהפולניות הדאגנית שלי. :)
הזמן עובר, ור' שלי משתקמת לאיטה, וכבר הפכה לפרח של ממש -
עובדת, מגדלת את אחיה הקטן ומתפקדת בצורה ממש משביעת רצון.
אבל כמו שכולנו יודעים, דברים טובים לא נמשכים לנצח.

לעולם לא אשכח את אותו ערב. הוזעקתי ע"י ידידתי להגיע במהירות
לדרום - ואני נמצא באותה עת באזור השרון, כדי להתערב בסיטואציה
שמבחינתי הייתה האחרונה שהייתי רוצה שמישהו שאני אוהב ימצא
בה:
אחיה של ר' יצא לחופשה ממאסר ממושך שריצה בגלל היותו אדם לא
חברותי כל-כך, ופניו היו מועדות לכיוון אחד בלבד. אל אחותו
היקרה רצה להגיע, ולא לביקור נימוסין, אלא למשהו שלצערי הולך
יותר בכיוון של סיפוק דחפים מיניים, כששום דבר ושום אדם עומדים
בדרכו.

ופה מגיע חלקם של האנשים הטובים אשר סייעו לי באותו ערב: אם
נתחיל במפקדת שלי באותו זמן, שדאגה "להטיס" אותי מהבסיס לדרום,
נמשיך בכמה מחברי הטובים שלא אכזבו אותי פעם נוספת והגיעו לבדם
למקום, לקצין משטרה אחד (צדיק בסדום...) שהלב הטוב שלו, בשילוב
הדרגות יצרו תגובה הולמת למעשה, וכמובן, איך נשכח את רווית
שלי, אשר אילמלא תושיתה הרבה מי יודע איך היה מסתיים הערב
הזה..
גם בזמנים שהכל נראה אבוד, שכל העבודה שלך יורדת לטמיון ושאין
מי שיעזור לך, אסור להשבר. תמיד יש מוצא. תמיד יש פתרון, שהוא
החברים שלך. תודה לכם, אנשים טובים. לעולם לא תדעו כמה השתנתי
באותו לילה בזכותכם. תודה, תודה, ושוב תודה.
נ.ב: באותו ערב, ר' הקדישה לי שיר שאני ממליץ עליו בחום לכולם:

קוראים לו "King of Sorrow" של Sade. חייה בתמציתיות. מרתק.