לפעמים אני מביט במראה. אני מביט, ורואה אותו, אותי. איך
השתנתי..  מוזר. הרי רק לפני כמה דקות, כמה שנים, הסתכלתי
בדיוק באותו ראי, והוא היה שם, ילד מצטחק בן נעורים, שהבעיה
הכי גדולה שלו היתה בית-ספר..

עכשיו, במקום בית-ספר אני מביט בראי, מחפש משהו, וכל מה שאני
רואה הם רק את הפנים הבוגרות, פנים שגדלו פתאום, מישהו, איש.
אדם.

פתאום אתה יוצא, מבלה, הולך לצבא... חברה.. אח, החברה.. כמה
שאתה חושב שאתה אוהב אותה, ובסוף אתה עוד מגלה שהיא בכלל
מזדיינת עם החבר הכי טוב שלך, ולא סתם, הם גם לא סיפרו לך כי
לא היה נעים.

ואתה בשלך. בולע את כל החרא מכולם  (אולי ככה תצליח יותר
בחיים), ולמרות הכל, יושב מול המראה ועדיין רואה את הילד הקטן
שהיה שם לפני כמה דקות, כמה שנים, שמנסה עדיין להבין מה פתאום
קרה איתו.

גדל הילד, גדל.