הדפיקות בדלת הלמו לי בראש.
ידעתי מה מצפה לי מאחור, העדפתי לדחות את הידיעה, את האמת
הגלויה.
הדפיקות המשיכו להלום, כבר לא היה מנוס, לא היה לאין לברוח-
להבריח ולהסתיר את האמת.
פתחתי את הדלת ואמרתי: "אני יודעת, רק תגידו לי שהוא לא
סבל..."
הם הלכו, השקט חזר לשרור בדירה, אך כעת לא היה מה שיפר אותו,
השקט האיום, המשתק.
השקט שאחרי הסערה, או אולי לפני?
מאז 15:30 החלו לשדר מהדורות מיוחדות "טיל נורה לכיוון בסיס
צבאי בגבול הארץ" , "צה"ל מבטיח להשיב אש". "139 הרוגים, באסון
שכמותו לא נראה עוד בצה"ל".
ממהדורה למהדורה, ואני ידעתי שאלון שלי, בניהם- בין המצטיינים
שתמיד מילאו תפקידם בבסיס.
מאז גיל צעיר רצה אלון להיות קרבי, רצה אך שמר בסוד, העדיף
לוותר על חלום זה ולו רק בכדי לא לצער אותי.
אביו של אלון נסע לארגנטינה לאחר הולדתו - נשארנו אלון ואני
כנגד העולם.
בתחילת י"ב החלו יועצות השכבה לשמש כשליחות היחידות השונות
בצה"ל.
עם קבלתו של עלון היחידות הבנתי שאלון שלי, רוצה לשרת בקרבי,
חתמתי על האישור בלב כבד ומלא חששות, אך שלמה עם החלטתי.
הזיכרונות החלו להציף אותי, שחזרתי את שיחת הטלפון האחרונה
שלנו, את הקול המשדר ביטחון, שהרגיע אותי, הבטיח שיבוא בשבת
הביתה, צחק וביקש, רק אם אפשר, להדליק את הדוד ולהכין את האוכל
שהוא הכי אוהב.
הטלפונים החלו להגיע, השתתפות האנשים באבל, סידורי ההלוויה,
הכנת האוכל לשבעה, והכל עבר כל כך מהר... לפני ששמתי לב, הכל
היה מאחורי. כל ההמולה שהייתה בבית שככה והשקט חזר לשרור
בדירה.
נכנסתי לחדרו, להריח לגעת ולדעת, אך הכל היה כתמול שלשום- והנה
עוד דקה הוא ידפוק בדלת יחייך את החיוך המושלם שתמיד כבש
לבבות, ייגש להתקלח וישקע בתנומה.
מן התנומה בה שקע היום, לא יקום עוד.
הטלפון צלצל שוב, על הקו היה מפקד היחידה, לאחר שיחת תנחומים
קצרה, הוא ביקש ממני לסור לבסיס לאסוף את חפציו של אלון.
הדחקתי זאת בזיכרוני, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הזיכרון
האחרון.
לאחר מספר ימים נזכרתי בשיחת הטלפון ונסעתי לבסיס, כל חבריו
היו שם, במרכז הונחה תמונתו של אלון, וסביבה נרות זיכרון. לא
יכלתי למנוע מעצמי את המחשבה :"למה דווקא הוא?"
בשקית החפצים, מצאתי את  "שרשרת החיים", אשר קניתי לו בביקורי
האחרון בכותל.
השרשרת שתמיד הייתה על צווארו, הייתה בידי, קרועה...