אני יושב כאן תחת אור הירח הקר, וידיי הקפואות אינן חשות
צמרמורת. צופה בו נוזל באיטיות לתוך העמק, זורם בוואדי, שוטף
את ההרים והשבילים, יונק את הצבע מהכל כמו ערפד היונק חיים.
אני מכונס בעצמי, אך גווי זקוף, לא מגאווה, גאווה אין לי עוד,
הוא זקוף מנטל הכנפיים הארורות על שכמי, מזדהרות בנצנוץ תחת
אור הלבנה. הלוואי ויכולתי לבכות, אך פניי, מגעם קר כקרח,
נותרים יבשים.
אני רוצה למות.
אני שולח תפילה, למרות שאני יודע ששוב אין מי שיקשיב לי וייענה
לתפילתי. אז אני מביט בעיניים כחולות וקפואות (כמו שפתיי
הקרות, לו יכולתם לראות, אך אור הסהר מדהה את גוונן החולני)
בתל העפר הניצב לפניי. חום קורן ממנו, אך החום הזה לא מחמם
אותי. בתל הזה אני קבור, כל אשר הייתי ואיננו חומרי - רגשות,
תחושות, חום גופי ותאוותי. תל הרגשות שלי.

הוא שלף את חרבו האדירה והמאיימת מתוך גופו של הנקטל, של
המנהיג האחד והיחיד. לא, לא גופו, גופתו, כי הוא מת, אבינו מת,
המפקד מת, אלוהים מת. הוא רצח אותו, את האב שלנו, שלו. אבל זה
לא רצח, זו מלחמה.
פגועים וחלולים, כנפינו מרוטות, אך לא חשנו שום כאב כעין זה
שהכה בנו כשראינו אותו נופל אל הקרקע, פגוע, זוהרו מועם אט -
אט, חייו חומקים ממנו בפעימות נחלשות של אור.
הוא המשיך עוד רגע קט לאחוז את חרבו האדירה, פרקיו לבנים, והוא
בוהה בנקודה לא ברורה לרגליו. אז הרים את ראשו ולפנינו נגלה
המלאך שהיה טרם מרד, יד ימינו של זה אשר קטל, המלאך היפה והטוב
ביותר בעיר הכסופה אשר זה עתה החריב. הוא הביט בנו, ודמעה אחת
זלגה במורד פניו הנאים מעינו הכחולה, דמעה אחת שבכה מלך השאול
על האב, עלינו, על עצמו.
הוא שמט את חרבו הגדולה, החרב אשר קטלה את אלוהים, וזרועו
השרירית צנחה ברפיון לצדי גופו. עירום-מהגנה פסע לאט לכיווננו.
הוא נראה אומלל, כתפיו השחוחות מעידות עליו כי המלאך שנפל שבע
מלחמות וזו הייתה המיותרת מכולן. כל הדרו הנורא כשר צבא ומנהיג
האבדון נותר מאחור, עם חרבו והגופה, ולקראתנו פסע נער אבוד,
שזוהר עמום פועם קלושות בחזהו מכוסה בדם-קודשים.
הוא המשיך בהתקדמותו, ואנחנו, מפוחדים אך לא יודעים ממה,
התכווצנו עוד יותר. פליטים היינו, ביתנו הוחרב מידי שליחיו של
זה, והוא פוסע לעברנו כך... אחד פרץ מבין שורותינו, ומבלי
להביט ידענו מי יהיה. רגואל. רץ קדימה, בשארית כוחותיו, מדמם
מפצעיו וכנפיו שרוטות, אוחז בשר האופל ומתכונן לקחת, כתמיד, את
נקמת האל, להביא את הצדק האלוהי שלו. אך הוא רק הביט ברגואל
בעיניו הכחולות והטובות (כמעט כעיניים של זה אשר לעולם לא
ייראה עוד), ורגואל היסס, והוא אמר 'די, רגואל. אין בכך צורך
עוד.' ורגואל עזב את כתפיו, קרס על ברכיו וחבק את רגליו של
הרוצח, בוכה כילד קטן, והוא ידע. כולנו ידענו זאת עתה. הוא בא
בשביל לקחת את מקומו, לשם כך חזר אלינו, לכן זוהרו הושב. הכפיר
הרג את אביו ועתה ימשול בלהקה.

הם לא נרקבים, רגשות. בני אדם, צמחים, אבנים, הכל אתה יכול
לקבור או לשחוק עד שלבסוף יעבור מן העולם. לא כן רגשות. הללו
ממשיכים לפעום, שש אמות תחת הקרקע וממשיכים לפעום, לאהוב,
לשנוא, רובצים יחדיו כמו הקבר היה לב מוצף דם חי, חם.
התל קורן חום, ואני מניח עליו את ידיי הקפואות אך אינני חש
דבר. זה החום שלי, שקברתי ביום בו מאיה מתה, יחד עם אהבתי
ושנאתי. מאיה נרקבת, מאיה נשחקת, נאכלת על ידי תולעים, יופייה
וזוהרה מתעממים תחת האדמה הקרה אך רגשותיי נותרים חמים, כדי
לשרוף את נשמתי החלולה. גם לוציפר קבור לו אי שם, נרקב, כדרך
כל בשר. הם כולם כבר מתים. ורק אני עוד חי, רק אני עוד פורש את
כנפיי המצולקות בזוהר הסהר, רק אני רוצה למות כשם שפעם,
כשהייתי איתה, רציתי לחיות.

הוא הביט בנו והוא ידע את מחשבותינו, ואז פתח ודיבר.
'הייתה לו תוכנית גדולה, אתם יודעים זאת, מן הסתם. הכל היה חלק
ממנה, למן בריאת העולם, חטא האדם, המרד שלי, המלחמה הזו. שום
דבר לא יפתיע אותו, הוא יודע הכל, מצפה לכל, פזל שחלקיו נופלים
למקומם בשלמות. הוא ידע כל אשר יהיה עוד בטרם היינו אנחנו, וכי
אפשר שנעשה דבר אשר יפתיע אותו? לעולם לא.
'אך היום, כשבדמי זורם אדרנלין הקרב, חרבי בידי והוא לפניי,
מובס, ואני נועץ בו את חרבי - שאיפתי הגדולה זה עידנים רבים,
אפילו אני איני זוכר את מקורה - ידעתי דבר אחד: זה לא היה חלק
במקומו. הוא לא תכנן למות. תוכניתו עוד הייתה צריכה להמשך, כמו
גם שלטונו.
'גם כשמרדתי בו, לא רציתי את מקומו. לא אוכל למלא את נעליו, לא
כשרגליי משוחות בדמו וגם לא לפני כן. כשמרדתי בו, מרדתי בצדק
שלו, בשלטון שלו. בתוכנית בעלת ההגיון הקר, שאמצעי הגשמתה היו
חוסר צדק ועוול נוראיים. לא אתפוס את מקומו ואתן לתוכניתו
להימשך. אתם משוחררים מצוו, מתוכניתו, מן הצדק שלו. היו אדונים
לעצמכם עתה, עצבו אתם את גורלכם, אם תדעו כיצד.'
ואז אישה מדהימה ביופייה פסעה קדימה מבין שורות צבאו, ונטלה את
חרבו האדירה. היא קרבה אליו, והוא נשק לה למשך רגע ארוך, ואז
כרע לפניה, מוכן, בעוד היא מניפה את החרב האימתנית וכורתת את
כנפיו, אחת - אחת, מן היסוד.

למלאכים אין רגשות. לא כמו שיש לבני אדם, לכל הפחות. אנחנו
אוהבים את העולם, כמובן, ושונאים את הרוע אבל גם לא באמת, כי
אנחנו מלאכים. ועם זאת נילחם עד חורמה באויב אשר יבוא
להשמידנו. אך אלו תחושות נעלות, לא מדויקות כמו אהבה להורים או
לאהוב, שנאה או קנאה אנושית.
כולנו עקרנו מן העיר הכסופה. היא לא תיבנה מחדש, כך אמר
לוציפר, ולנו לא היה הכוח לסרב. מעבר לכך, גם אם לא לקח את
התפקיד, הייתה לו הסמכות של האחד, היוצר, סמכות אליה היינו
מוכרחים לציית. הוא אמר שזה היה הטעם האחרון שבמלחמה הזו, הרס
העיר הכסופה, חורבנה. אולי כך לא תהיה היא מיותרת לחלוטין, שכן
למרות שהשמיד את אויבו לא חש כי זו הייתה מטרתו וכי הוא אומנם
היה המנצח כשם שהיינו אנו המובסים.
נדדנו על פני העולמות. חלק באו הנה, אחרים לעולמות אחרים,
מחפשים מקום בו יזכו לחיות בנחת, בלי טוב ובלי רע. לקח לי זמן
מה להתגבר על אובדן הבית. אך אט - אט קיבלתי את העולם הזה
כביתי, ורוחי התעודדה. למדתי לחיות כבן אדם, למדתי להרגיש.
אפילו ערכתי את הסידורים והניתוחים על מנת להשתלב טוב יותר
בעולם זה, אך את כנפיי הותרתי.
מאיה הייתה האהבה, האהבה שלי. היא נראתה כמלאכית לו היו
מלאכיות. פגשתי אותה במסעדה, בעודי נפגש עם רגואל שבא לביקור
(הוא כבר זקן, שיערו הזהוב לבן עתה), ורגואל שראה את מבטיי
חייך ואמר "טוב, רפאל, אני אלך עכשיו. ואתה, עצתי היחידה לך
היא שלא תפספס הזדמנויות. החיים קצרים מדיי בשביל זה" הוא קרץ,
ונעלם.
אומרים שכשמלאך מאבד את כנפיו, הופך הוא לבן אדם מן השורה.
שבבוא הגל האחרון של האור השוטף בכל גופו ואיבריו, נשטפת
מלאכיותו ולא נותר ממנה דבר מלבד צלם אנוש יפהפה. אולי לו
הייתי גם אני כורת את כנפיי, כמו לוציפר, רגואל וכל האחרים,
הכל היה קל יותר.

המלאך הראשון זעק, זעק מכאב, וזעקתו הדהדה את הקרקע בכל
העולמות. הוא נשען על הקרקע בידיו ורגליו, וכשכנפי העור שלו,
שהיו בעבר כנפי מלאך טהורות, צנחו ארצה, אור גדול הציף את הגבר
זהוב השיער, אור שסינוור ועיוור אפילו את עינינו שלנו, וכל
העולם נראה אפל לידו.
לכשנרגע, נעמד, נטל את החרב מידי השדה היקרה שלו, והודיע כי
הוא מפקידה על השאול, שכן שוב לא ישוב לשם. אז פנה אלינו.
'אין לכם לאן לחזור,' אמר. 'העיר הכסופה לא תיבנה מחדש, ואין
לכם מנהיג. בחרו את דרככם בעצמכם. אשר לי, שבעתי ממלחמות,
מהנהגה, מן החיים הנצחיים. חייתי די והותר. עתה אניח לעולם
להתנהל כפי דרכו.'
תחילה חששנו, היססנו. כאבו היה לנו גורם רתיעה, והוויתו בתור
שר האופל הנורא הייתה גורם לחשד. אך עד מהרה כמה מן המלאכים
הוותיקים רצו קדימה וחיבקו אותו כחבוק אח אשר אבד מעבר לים
והנה חזר. ואחריהם באו עוד ועוד, ולבסוף כולם. כולם, חוץ ממני.
והוא עבר ביניהם, מגיש לכל אחד מהם את חרבו בכניעה, שואל את
כולם את אותה השאלה, והם מהנהנים בהחלטיות כמו בפחד, ואז
כורעים לפניו והוא קוצץ במהירות, כאב מינימלי, ובאהבה את כנפיו
של כל אחד מן הפליטים של העיר הכסופה. חוץ ממני.

חוץ ממני. כך היא אמרה. ניעורתי מחלומותיי ושאלתי "מה?" בחיוך
מבוייש, והיא צחקה, אמרה שאני לא מקשיב לה כשהיא פותחת בפניי
את לבבה ואומרת שמעולם לא אהבה עוד איש חוץ ממני. מתנצל, אמרתי
לה שהגיתי בחלום-בהקיץ חוזר שלי. כנגד הפצרותיה, לא סיפרתי לה
במה עסק החלום. לא סיפרתי לה מעולם מי אני, מה אני באמת. אני
יודע כי כנות היא חובה עבור מערכות יחסים, ותמיד הייתי כן
איתה, אך לא חשתי צורך לספר לה את הפרט הקטן הזה. בעיקר פחדתי
(עוד רגש שהיא הביאה לי) שהיא תירתע, כמו אותו מנתח פלסטי,
שאחר כך אושפז כמטורף.
גם כשהתחתנו, לא ראיתי כל צורך בגילוי הדברים הללו. מאיה הייתה
אישה אתאיסטית, והתגלית כי בעלה הטרי הוא מלאך וודאי תגרום לה
לתהיות תיאולוגיות רבות אשר כיום, 80 שנים לאחר מותו של
אלוהים, לא תהיה להן שום משמעות, צורך או צדק.

המלאכים זעקו בכאב, מתעוורים מן האור של עצמם ושל חבריהם.
אינני יודע אם היה כך באמת או שרק דימיתי זאת, אך שרי האופל של
האויב החלו להתקרב, רעבים לבשר האנוש החרוך, השבור והכואב אשר
נח למרגלותיהם, חלש, אומלל, על סף גסיסה אך חי דיו להמשיך
ולהתעלל. אך מפקדם-בדימוס הורה להם לעצור, והמשיך בעבודתו,
סובל כמוהם, מתאבל עמם, אך ממשיך בחסד היחיד שיכול היה להעניק
לפליטי העיר הכסופה, יתומי האלוהים.

לפעמים אני קם בלילה, זועק, בוכה. נזכר בצרחות שלהם. זה עדיין
רודף אותי, ואני חולם, ואינני מצליח להשתחרר. אני לא מבין איך
רגואל, שראיתי שנים מספר טרם נפטר בשיבה טובה, יכול היה
להיראות שליו כל כך, נינוח כל כך. אולי עם הכנפיים נעלם זיכרון
האור, זיכרון העיר, זיכרון הכאב והזעקות של אחים המתים ושבים
לתחייה.
ביום השנה לנישואינו, נסענו לבית נופש בצפון, בין מורדות ההרים
לאגם רחב ידיים, ובערב סעדנו את לבנו בארוחה רומנטית במסעדה
אינטימית על גדת האגם. ואז שמנו פעמינו חזרה לבית הנופש.
מעולם לא הגענו אליו.
המשאית באה מן הסיבוב, אנחנו לא יכולנו לראות אותו והוא לא
יכול היה לראות אותנו. זו לא הייתה אשמתו של איש למעשה, פשוט
חוסר מזל. מאיה נאבקה על חייה, אך מתה תוך פחות מ-36 שעות.
אני, שמצבי בתחילה נראה קשה יותר, שרדתי. נס משמים.

עייף,חבול, סחוט כוחות ממאמץ המלחמה, ההרג, המיתה האישית שלו
וכריתת כנפי כל השורדים, עומד כוכב הבוקר בין אחיו-לשעבר
השרועים נטולי כוחות אך חיים סביבו. חלקם כבר עומדים, מובסים
ומודים לו עושים את דרכם אל אשר יוליכום רגליהם. הוא נשען על
חרבו הגדולה, וסוקר את זירת הקרב החרבה. שדיו ולוחמיו חוזרים
כבר אל שאול תחתיות, ביתם מאז ומתמיד. המלאכים שכבר קמו הולכים
שפופים, קומתם מעט נמוכה יותר והם אינם רגילים ללכת, יצורים
אשר מעולם לא נגעה כף רגלם על הקרקע. ומלבדו, רק עוד אחד נותר
עומד זקוף.

אני לא באמת התאוששתי. פצעי התאונה יגלידו וחלקם ייעלמו, אחרים
יותירו צלקת מכוערת. אין זה משנה, צלקת אחת יותר או פחות,
צלקות המלחמה כבר הותירו בי חריץ עמוק דיו. ועתה, מותה של
מאיה, פצע את לבבי ששוב לא יוכל לשמש כמשאבה כי מנוקב הוא,
פרוץ, הדם בורח ממנו ואני אינני מרגיש.
מעולם לא הייתי בקברה של מאיה. רגליי אשר אינן נוגעות בקרקע לא
מסוגלות לדרוך באדמת קבר. ועם זאת, יכולות הן להוליכני שוב
ושוב אל התל שלי. אני יושב ליד התל, לבי השותת שלעולם לא יגליד
פצעו, לעולם לא יחלים, זועק מכאב, הוא הקול היחיד שנותר לי
והוא צורח בקולם של מלאכים-פליטים כרותי-כנף. אני רוצה לבכות,
להתאבל, אך אינני יכול. דמעותיי קופאות בעיני הקרח שלי. צעקות
היגון הופכות לגוש ורק חונקות את גרוני הקר במקום לתת פורקן
ללבי. דברי ההספד, הקינה, אינם יכולים לחמוק מבעד לשפתיי
הכחולות ועטויות הכפור.

הוא קרב אליי. הוא הרבה פחות גדול עכשיו, כבן תמותה, אני גבוה
ממנו במעט (תמיד הייתי קטן) אבל יש בו עדיין משהו מורם-מעם,
מעצם הוויתו ואולי ממעשיו האחרונים. אני רואה את הכאב שהם הסבו
לו בעיניו, ואני נותר אדיש. הוא שואל גם אותי את אותה השאלה,
מציע לי את חרבו.
אני מניד את ראשי. 'לא לך לקחת את המתנה שהוא העניק לנו,' אני
אומר. 'אתה, שמרדת בו. אתה, הבן האהוב ביותר שלו שבגד בו ונעץ
את החרב בבטנו. אתה, שסירבת בעזות-מצח לקבל את המקום הנשגב
שהציעו לך, את מקומו. ועתה רוצה אתה גם להשמיד את זכרו כליל,
על ידי מחיקת מלאכיו?'
הוא מניד ראשו בעייפות, כמו הייתי ילד קטן המתעקש לטמון ידו
בלהבת הנר.

השמש עולה במזרח, אור הירח גווע. צבע חוזר לעולם אך אני נותרתי
חיוור, קר, מת. מת ונושם. מת ופועם. מת וחי. בעוד שמאיה שלי אף
היא פחות קרה ממני, תחת האדמה, עצמות מרקיבות. השמש עולה
במזרח, ושופכת נהרות של צבע אל הוואדי, ושוטפת את ההרים במטר
של גוונים. צינת הבוקר מעלה טל על גבי תל הרגשות שלי, הלב שלי
זועק לפורקן ותל הרגשות שלי דומע ובוכה.

'אינני רוצה לקחת ממנו דבר, רפאל,' הוא אומר לי לבסוף. 'לא את
כיסאו, לא את מלכותו, לא את מתנותיו ולא את אנשיו. רק זאת אני
יודע: תמה תקופתו. אני לא אחליף אותו, ואין איש מכם שיכול
לעלות במקומו. אין איש מכיר ויודע את תוכניתו, אף לא אני,
ותפיסת מקומו כמוה כהותרת הכיסא ריק. אך אינכם יכולים לחיות
בלעדיו, כשם שהצבא שלי אינו יכול להתקיים בלי מנהיג, ולכן
מונתה לי מחליפה. ואני, שפעם הייתי חלק מכם, לא הייתי רוצה
לראות אתכם מתהלכים על פני העולמות השונים, חיים לעד ללא
תכלית. תם זמננו. אנו זקנים. הגיע הזמן להמשיך הלאה, לראות
דברים אחרים מעבר לעיר הכסופה. לא תוכל להתקיים בעולם הגדול עם
כנפיך על גבך ורגליך מרחפות. אך אם זוהי בחירתך, אאחל לך כל
טוב. תזדקק לכך.'