זה היה יום בהיר בקושי שראו את העננים...
חזרנו בדיוק מאיזושהיא הצגה שהבית ספר לקח אותנו אני כבר לא
זוכרת על מה היא היתה!
אני זוכרת שחזרנו לבית הספר והמורה שלי לקחה אותי ביד בכוח היא
סכבה אותי לכוון חדר המנהלת ואני נורא נבהלתי כולה ילדה בכיתה
ה' מה היא כבר רוצה ממני?!
ואז היא התחילה לשאול אותי המון שאלות כמו: מתי ראית אותו בפעם
האחרונה?
ואת אוהבת אותו? את מטפלת בוא נכון את לא מזלזלת ולא עושה לו
רע בחיים נכון?
באיזו תקיפות היא שאלה אותי את כל זה!
ואז, שניה לפני שהיא זרקה אותי לחדר המנהלת היא אמרה לי :
"הוא מת!! ".
אני עוד לא הבנתי מה קורא שם בדיוק ומה היא רוצה ממני.
ואז מהעבר השני של החדר אני רואה אותה עומדת ובוכה.
המילים בקושי יצאו לה מהפה... היא גמגמה ולחשה לי בשקט
בשקט...
מתוקה שלי הוא כבר לא יחזור הוא עכשיו למעלה וטוב לא כבר לא
כואב לו יותר! הוא מאושר!
ואני עוד לא בת 12 וכבר ראיתי את כל העולם נהפך לי אט אט
לשחור.
שניות חלפו, עוד לא הספקתי לחבק אותה ולומר לה אל תדאגי אני
כאן ואני אשמור עלינו!ושוב המורה שלי חוטפת אותי לידיה החמות
ומושכת אותי לכיוון הכיתה... ושוב בדרך השאלות האיומות רצות לי
בפנים: את מספרת או אני? אני לא רוצה לספר אני רוצה לשמור את
זה כרגע לעצמי אמרתי לה...
לא -או את או אני... אבל אני לא רוצה, והדמעות מתחילות לזלוג
לי מעיניי. טוב היא אמרה ונרגעתי.... אני נכנסת לכיתה וכולם
בוהים בי .
ואז עוד לא הספקתי לקחת נשימה והיא שוב מתחילה...
כיתה אני מבקשת ממכם לשתוק ולהקשיב...
הוא נפטר אז אם אתם יכולים תתמכו בילדה!
אני הרגשתי באותה השניה את עולמי נחרב לי מול עיניי עכשיו כבר
הכל היה שחור לא היתה טיפה אחת של לבן או אפילו אפור.
הכל היה שחור על שחור על שחור...
תוך מספר שניות קצר כל המבטים הופנו אלי אני לא ידעתי מה לעשות
עם עצמי... חשבתי והרגשתי כאילו אני כלואה בתוך בועה קטנטנה
וכל הסובב אותי לא נותן לי לצאת ממנה!
ברחתי מהכיתה והלכתי אתה אחרי שהיא דברה עם המנהלת.
הלכתי הביתה החלפתי בגדים, היא לקחה אותי ואת אחי לבית
הקברות... שם ראיתי את כולם לא היה משהוא אחד שלא הגיע.
כולם עמדו ובכו... יללו מרוב כאב. אבל את האמת אני לא בכיתי!
אני פשוט לא קיבלתי את מה שאמרו לי...
אח שלי עמד ממש בהתחלה ליד הקבר וראה את הכל ואותי ילדה קטנה
השאירו מאחורה אני זוכרת רק את היד של דודה שלי אוחזת אותי
ומשתדלת שלא לבכות...
אני זוכרת שהסתכלתי סביבי ואמרתי לעצמי בלב זה בטח סתם חלום
רע.. עוד מעט אמא תבוא ותעיר אותי ותחבק אותי חזק חזק!!!
אבל אמא לא באה... ואני הרגשתי לבד, הרגשתי את השחור חודר
לחיי.
עצמי את עיניי וכשפתחתי אותן ראיתי אותו רץ לקראתי...
הוא רץ ורץ ראיתי את הקושי בעיניו.
אבל אט אט הוא הפיל את המקל שאחז בידו, והוא התחיל לרוץ כאילו
כלום לא קרה!
אני פשוט עמדתי ולא האמנתי! ותוך שניות הוא נעמד לצידי, אחז את
ידי ואמר לי בקול גאה עם אושר...
"ביתי שלי אין דבר בעולם שיפריד ביננו, אני פה בפנים, אוהב,
מחבק ותמיד שומר!"
אלו היו המילים האחרונות ששמעתי מאבא שלי!
היום אני כבר גדולה ואני עדיין זוכרת את אותה המורה.
היא תמיד תהיה לי איפה שהוא שם בפנים גורמת  לי להרגיש קטנה
כל כך ומיותרת!
אבל כשאני מסתכלת אחורה ונזכרת באבא ובי ובאותם הרגעים
המקסימים... אני מבינה שהיא- סתם עוד ילדה קטנה שלא מבינה, היא
כל כך מסכנה וכל כך לא רצויה!!!