מוקדש כמובן לאלה שלי

לפעמים אני רוצה להגיד לך: "שכחי מהעניין זה לא כאילו שאכפת לך
ממני, מאיתנו."
אבל אני לא רוצה, אני עדיין אוהב.
אך רק בפגישות המסכנות שלנו אני זוכה לקבל יחס, וגם זה בקושי.
למה? את לא מתקשרת, את לא שם, את לא מציגה חזות אפילו קטנה של
ידידה, אפילו קלה.
אני תופס ממך כמעט אלה ואני בשבילך עוד אדם בהמון.
כמה זמן אנחנו מכירים? שנה? אז מה...
זה חשוב לך? אי פעם חשבת על לשאול מה קורה? אפילו טלפון אני לא
צריך. שלחי מכתב או אפילו אי מייל.
להגיד בהצלחה במבחן, אני יודעת שתצליח, אני מאמינה בך. אפילו
אם המבחן על יותר מחצי מהחומר לבגרות שיש לך השנה ושחסר לך
חומר משנה שעברה.
אבל גם את זה את לא עושה, המאמצים שאני עושה כדי לדבר אתך, כדי
לתפוס שבריר ממך הם ענקיים. אבל את כנראה לא מבינה מה זה לעמוד
בחוץ, בחום ובקור. באש ובמים ולהתקשר מהטלפון הציבורי.
מהבית אני לא יכול להתקשר, אין לי שיחות חוץ. ואת יודעת את
זה.
אני מפנה את מבטי כל פעם שאני חושב על הנושא הכאוב הזה אך לא
עוד.
מבחינתי את אלה ומבחינתך אני סתם עוד מישהו שאת מכירה.
לא טורחת, לא עוזרת, לא מדברת, לא מתעניינת ולא חושבת על הקצת
שיש לנו.

חשבתי על הכל כבר, בעוד שנה וחצי אני כבר אוכל ללכת עד אליך
לבד לבד.
אחצה את הכביש בלי אמא ויד.
אדפוק על דלתך ואנשקך.