"מאיפה הופיעו השלוש נקודות?"
היא ענתה שהיא לא יודעת, "ולמה אתה בכלל שואל אותי? ", הפטירה
כלאחר יד, "כאילו אין לך דברים יותר חשובים לדאוג להם." חח
דברים חשובים, כן בטח הרי כל הצרות של העולם מונחות על כתפי
הצרות, שיר פרקטי...
אתם בטח מכירים את הרגעים האלו שאתם רק רוצים שיניחו לכם
לנפשכם, משתוקקים לשניה אחת של שקט, רק קצת שקט. אבל בעולם הזה
בשביל לקבל את השקט אתה צריך... "הי מה אתה כל כך שקט? שמעת
עכשיו גם ההם מפגינים, נו איך קוראים להם? האלו עם הבעיות
נו... אוף עכשיו שכחתי..." עוד פעם היא מגלגלת את העיניים
הגדולות והכחולות שלה, אפשר פשוט לטבוע בהן, או לשוט למקומות
אחרים ששם ההם לא מפגינים. בכלל מילה יפה ההם, לא אנחנו לא
אתם, ההם,
מי מכיר אותם? הרי הם סתם עוד מספרים בסטטיסטיקה בחדשות, הם
בלי פנים, שמות או עיניים... או שכן... רגע... "יכול להיות שיש
אנשים מאחורי המיספרים?" שאלתי אותה, "מה?!" היא ניראתה כאילו
היכה בה ברק של תדהמה אך היא בכל זאת המשיכה ואמרה, "על מה אתה
מדבר?! איזה אנשים?! הרי אלו רק מיספרים, נו באמת ניראה לך שיש
אנשים שכל-כך רע להם? הרי תיראה, אנחנו סובלים, ויותר גרוע לא
יכול להיות."
"אם את אומרת.". יפים הדגים, שוחים להם אדישים לחלוטין לגבי מה
שקורה בחוץ, שוחים, לא מדברים, רק מוציאים את הבועות הקטנות
שלהם, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, עד שהן מגיעות לקו המים
ומיתנפצות.

"אתה רוצה לשתות?", שאלה היא בקולה העצל,  "כן בטח למה לא?"
השבתי לה. וכך המשיך לו הערב, להתנהל על מי מנוחות, מערבבים
ובוחשים את  התה, יוצרים סערה בכוס, שנמוגה לה כשם החלה בסיבוב
של מישהו מלמעלה, מוסיפים קצת סוכר להמתיק את המשקה, כפית ועוד
אחת, "מה אתה עושה? ככה מתעשרים הרופאי שיניים!", איך היא
הצליחה להוציא את המשפט כמעט מבלי לפתוח את פיה. היא אישה
טובה, אי אפשר להגיד שלא, רק שיש לה את ההבזקים האלו, אני יודע
לכולם יש, אבל שלה מעצבנים במיוחד, זה פשוט יכול להוציא אותי
מדעתי, כל שאלה שהיא שואלת מוציאה ממני את המיטב של הכעס.
אני לא יודע אם זה בגללה או שזה סתם אני...