צבא "הגנה" לישראל לא רוצה אותי כחלק משורותיו. הוא לא רוצה
שאני אשב ואתייק לו מסמכים, לא רוצה שאנעים את אוזניי חייליו
במוסיקה ציונית, לא רוצה שאבשל,לא רוצה שאשטוף רצפות (או
מוחות), לא רוצה שאצא להיות חייל צעצוע על מפת השטחים והגזרות
של המטכ"ל ויחידת שומרי המשקל בקריית הממשלה. הוא לא רוצה שאצא
להרוג ילדים או לגזור את דינו של אדם למוות. לא רוצה שאפנה
מתיישבים חסרי בית ממערות בהר חברון. לא רוצה שאעמוד זקוף זקוף
במסדרים בפני גנרלים אימפוטנטים ומושחתים, שאתקלח כתף אל כתף
עם פאשיסטים וגזענים, בעוד אני משווה עם הבחור מימיני למי יש
יותר גדול.

בליל יום שבת האחרון חזרתי מירושלים מסמינר של קבוצתי האהובה
בשומר הצעיר. תמיד כשאני חוזר מכמה ימים שלא הייתי בקיבוץ,
חייב לחכות לי משהו. מכתב, פתק, הזמנה לשיחת בירור על אירוע
ונדאליזם- לא יודע, העיקר, שצריך לחכות משהו על השולחן. הפעם
זו היתה מעטפה לבנה שכתוב עליה "בלמ"ס" ו- "לשכת גיוס באר
שבע", ובתוכה, יפהפייה,  תעודת פטור משירות צבאי. הבחורים
בחאקי החליטו לשחרר אותי על סעיף "אי התאמה". אני חושב שזה
אומר "21", מה רע.
כל אחד יכול להשתחרר מצה"ל. אין ברשותי כישורי משחק יוצאים
מהכלל, לא  הייתי צריך לשחק את עצמי פסיכופאט או אפאטי, וגם
השקרים שמכרתי היו רק הקצנה של מצבים קיימים, ולא המצאה
מוחלטת. אני חוזר: כל אחד יכול לעשות את זה. זו לא בעייה.  
לצו ראשון התייצבתי כמו כולם. עברתי  את המבחנים הפסיכוטכניים
בהצלחה, עשיתי עיניים לחמודה מ"אימות נתונים", ספגתי בשקט את
הבדיקות הרפואיות (הידיים של הרופא היו קרות באופן מפחיד). כמו
כולם.
בארץ ישראל מזמינים אותך לצו ראשון בסביבות גיל 16. אני
כשלעצמי, בגיל הזה, עוד חשבתי על התגייסות לתפקיד לא קרבי. אז
עשיתי את המירב.
לצערי, נודע לי שלמרות המשקפיים ולמרות הפלטפוס וכאבי הגב והלב
השקריים עליהם הצהרתי, תייקו אותי כ- "97", משהו בסגנון מכונת
הרג, אני מניח, לפי הצ'פחות שקיבלתי מהמאצ'ואים שישבו לידי
בתור. "אם הלב שלך כואב, ילד, ספר לסבתא! אותנו זה לא
מעניין".
אמנם שלחו אותי לקרדיולוג באיזה חדר קטן ומעופש בלשכת הגיוס
בבאר שבע, אבל כל מה שהוא עשה היה להוריד לי את החולצה ולהצמיד
לי כל מני דברים לחזה. אין לי מושג מה הוא באמת עשה לי שם. גם
האופטומטריסט הצה"לי בדק את עיני ברפרוף (הוא פשוט שאל מה
המספר שלי).
בפגישה השנייה הוזמנתי לשיחה האישית. בעקרון, מדובר פשוט בשיחה
על החיים- כמה חברים יש לך? איך אתה מסתדר עם ההורים? הבי"ס?
אנסו אותך פעם? אתה משתמש בסמים? היו לך פעם תקופות ארוכות של
דכאון?
בקיצור, הקרקע המושלמת ליציאה. אבל לא! זה לא כל כך פשוט!
כשנכנסתי לחדר הפיצפון (שני מטר על שני מטר, שולחן רעוע במרכז,
4 מטר גובה ואשנב קטן ליד התקרה- בלי תמונות)- כשנכנסתי לחדר
ההוא חיכתה לי שם נימפה מדהימה ביופייה, גוף מושלם, שיער שחור
שחור ועור לבן לבן, שתי נקודות חן על הצוואר (כאילו שאיזה ערפד
ניסה למצוץ לה קצת דם) וחיוך שלא מהעולם הזה. והיא גם היתה
נחמדה אלי! כמה פעמים יוצא לכם להגיע למצב כזה? אז מה, נראה
לכם שלמישהי כזו אני יכול להתחיל להפליג בשקרים אודות מכות
שחטפתי, דכאונות בלתי מוסברים ושתי חוויות אונס? כמו ילד טוב
ירושלים סיפרתי לה בדיוק מה שהיא רצתה, מוריד את כל הפרטים
הפרוורטים ואת כל הבעיות שיש לי, בין לבין מנסה לדמיין אותה
בלי בגדים.
חתמנו את הפגישה (לקחה בערך שעה) בחיוך ו"בהצלחה", וזהו. לא
ראיתי אותה עוד לעולם. נימפה או לא נימפה? אני אומר לכם, בלשכת
גיוס באר שבע יש את כל הפיות שנעלמו לנו כשהתבגרנו וכשנזרקנו.
דרך אגב, זה גם היה יום חורפי במיוחד והג'ינס שלי הקרועים
נספגו במים של גשם באר שבעי חזק.
כשחזרתי לקיבוץ, כבר ניקרה במוחי הבעייה: בתיקים שלהם, אני אדם
רגיל וחייל פוטנציאלי ללא רבב. פרופיל מושלם, קב"א איכותי,
חיים מושלמים ובלי בעיות נפשיות- מכונת המוות המושלמת.
מה אני עושה עכשיו?!... נפלתי בדיוק ברשת של עכבישי הציונות.
חבל לי על כל הנימפות של לשכת הגיוס. הן לא יודעות שמנצלים
אותן ואת תמימותן למען מטרות שרחוקות מאוד מהיופי והבתוליות
שזועקים מהן?...
עוברים כמה חודשים- לימודים, בעיות, הרבה ימים של שוטטות בתל
אביב, פגישות עם אנשים מוזרים ורביצה על ערסלים. אני מקבל עוד
מכתב צה"לי: "אתה מוזמן למדור ברה"נ (בריאות הנפש) בלשכת הגיוס
באר שבע, לקביעת כשירותך לשירות". וזה המקום לספר שלא לגמרי
גמגמתי מול הנימפה של לשכת הגיוס באר שבע. הצלחתי איכשהו לשכנע
את עצמי לספר לה שהרביצו לי כשהייתי קטן ושעברתי איזו תקופה
ארוכה במיוחד של דכאון. מה לא עשיתי בשביל להרשים אותה... חה
חה.
היה כבר אביב, פסח ועניינים, ואני מהלך לי ברחוב לוחמי הגטאות
בחלק העני של באר שבע, בדרך ללשכת הגיוס. הייתי בכתה י"א, ולא
היה לי מושג מה צריך לעשות- לא היה לי אף אחד שידריך אותי
בנושא, אף מדריך- שום כלום!          
כשנכנסתי לחדר הקב"ן, קרה עוד דבר ששכנע אותי שלשכת הגיוס של
באר שבע לא קיימת באותו המימד בו נמצא שאר העולם: הוא נראה
בדיוק, אבל בדיוק כמו ניק קייב! כמעט שאלתי אותו אם יוכריד
יוקראו זה הוא! זה הרי ברור שניק קייב אוהב את ישראל- חשבתי,
אולי הוא ביקש טובה מאיזה חבר שלו, שיארגן לו ליום אחד להיות
קב"ן בלשכת גיוס באר שבע.
אחרי כל כך הרבה פעמים ששמעתי את הקב"ן שלי גונח ומדקלם, צורח
על המיקרופון ומקיש על הפסנתר כמו שיכור/ כמו בכלי הקשה/ עד
שהאצבעות מדממות קצת, אחרי כל מה שעברנו יחד- האם מישהו בכלל
מצפה ממני שלא אתייחס אליו כמו אל חבר קרוב?
הוא דיבר ושאל שאלות בשקט ובאיטיות, היה לו מבט מבין, בזמן
שאני שיטחתי בפניו את כל טענותיי המוסריות יותר או המוסריות
פחות. הוא הנהן כשאמרתי לו שאני לא מאמין במנגנון כמו מדינה,
כשבירברתי על פציפיזם ועל צבא שלא משקף את דעותיי! הוא לא
התווכח, לא כלום! פשוט הפלצתי לו כל סיבה אידיאולוגית להשתמטות
ושמתי לו אותה מול הפנים. כמה תמים הייתי... בסוף שיחתנו הוא
אמר לי שאולי ישלח אותי לפסיכיאטר צבאי, וגם רמז לי בחיוך כיצד
משתמטים ("בעקרון צה"ל משחרר חיילים אם הוא חושב שבמהלך השירות
הם עלולים לפגוע בעצמם או בחבריהם"). או אז ידעתי שניק חבר
שלי, ויצאתי משם בחיוך. הוא גם הבטיח לי תפקיד לא קרבי... אח!
הבן אדם ששר על כך שהוא נכנס לבית המרזח של העיירה הקטנה
ורוצח את כל היושבים בו, ניקולס קייב בעל קול האימים והמבט
הפסיכופאתי- שלח אותי להיות ג'ובניק! למה לי מגיע פחות ממך,
אחא? כמה קל היה לספק אותי אז! תפקיד לא קרבי! חה חה, הצחקת
אותי ניקי! אבל זה היה גם כל מה שביקשתי אז, ככה שאני לא מאשים
אותו.
שוב פעם חזרתי לקיבוץ, לכל הדברים המוכרים, לחברים הגד"שניקים
שילכו לשרת בגולני או בגבעתי או אולי ב"אגוז". מכתבי זימון
לחיל המודיעין הגיעו אלי כמו שהם מגיעים אל כולם, ואני עוד
טרחתי לשלוח להם מכתבים טרחנים בנוגע לזה ש"התאריך לא מתאים
לי".
הגיע החופש הגדול והראש שלי התחיל להסתבך בכל מני אידיאולוגיות
קיצוניות, ויצא לי גם לדבר עם כל מני אנשים ולקרוא כל מני
דברים שפשוט הקצינו לי את המחשבה. בקיצור- החלטתי לעשות כעצתו
של חברי הטוב מר קייב, ולגרום להם להאמין שאני מסוכן לעצמי
ולסובבים אותי.
ישבתי וכתבתי מכתב שכאילו נכתב מפיו של חברי מאלדורור. וכך,
בערך, כתב מאלדי (העותק היחיד נמצא בתיק האישי שלי בלשכה):
"... קרה לו אירוע מסויים ואני לא יודע מהו... הוא חטף טראומה
וכעת הוא מסתגר בחדרו...זה נמשך כבר חודשיים... לפני כמה ימים
ניסיתי לבדוק מה קורה איתו- וכשנכנסתי קידם את פני ריח חזק של
צחנה ואלכוהול... הוא היה שרוע על הרצפה והבלגן חגג בחדר...
כשראה אותי הוא ירק עלי וצעק שאני לא באמת חבר שלו... אני מפחד
שהוא יעשה משהו לעצמו, ואם יתגייס- גם לחבריו..."
משום מה לא קיבלתי תגובה למכתב זה. פחדתי שסתם איזה מישהו
בלשכה פתח אותו והתחיל להריץ צחוקים על חשבון נסיונות ההשתמטות
שלי. צו הגיוס שקיבלתי גם כן בערך באותה התקופה, הגביר את
חששותיי. לאחר כחודש או חודשיים קיבלתי עוד מכתב מלשכת הגיוס:
לפני שפתחתי אותו עוד קיוויתי שזה זימון שני לקב"ן, אבל אז
התברר שמדובר בטופס שנשלח לכל המלש"בים ובו עליהם למלא את מס'
שנות הלימוד שלהם ואת המקצועות אותם הם לומדים לבגרות.
התעצבנתי. איך הם יכולים להיות כה קרי רוח ולהתעלם מהמכתב שלי?
אז לקחתי את הטופס, קימטתי אותו, לכלכתי אותו באבק ובשערות,
הרטבתי אותו וקיפלתי. אליו צירפתי מכתב קצר, כתוב בכתב יד
מעוות ונוראי, על דף מקומט ומרופט: "אין באפשרותי למלא את
הטופס עקב העובדה שאני לא לומד יותר במערכת החינוך... כמו כן
אני לא מאמין שאשאר בחיים עד תאריך הגיוס שלי... אם לא אתאבד
עד אז, נראה... נתראה בגיהנום, שאלתיאל."
איזה יופי של מכתב זה היה... שלחתי אותו כחודש לאחר התאריך בו
הייתי אמור לשלחו בחזרה, על מנת לתת להם את ההרגשה שהחיים שלי
באמת בזבל (והם אכן לפעמים ככה).
ואז, ביום סתווי אחד, קיבלתי הזמנה שנייה לקב"ן. זה היה יום חג
בשבילי. עד שהגיע התאריך כבר הגיע החורף לבקר, ואני התלבשתי
בחגיגיות: הג'ינס הקרועים והמרופטים ביותר שלי (ראלף קורא
להם "טיגריס", וזאת משום שאנשים יוצאים מנקודת הנחה שקפץ עלי
נמר וקרע את המכנסיים האלה), חולצה לבנה, מלוכלכת ומוכתמת,
ועליה ציורי גולגלות- הייתי צריך לחזק אותה בסיכות בטחון, נעלי
הבית "קיפי" המרופטות שלי (קיבוצניק עד הסוף המר), מעיל הדובון
הוותיק שלי שנמצא עלי שמונה חודשים בשנה כל שנה מאז כיתה ו'
והתיק הגדול שלי ובו בקבוק וודקה על מנת שאבשם את עצמי קצת
בבושם השיכורים.
כן כן, התכוונתי ללכת עד הסוף עם דמות הבוקובסקי שלי.
באוטובוס בדרך לבאר שבע אכן עסקתי בקריאת הביוגרפיה של צ'רלס
בוקובסקי ובהאזנה למוזיקה שזועקת "מרד" בכל אחד מצליליה-
ניסיתי להמריד ולהכעיס את עצמי כמה שיותר לפני הפגישה עם
הקב"ן, או כמו שאומרת הכותרת: ביקור חוזר בלשכת גיוס באר שבע.
אולם- הפלא ופלא. באמצע הנסיעה, בערך, שאלתי את עצמי, מה הטעם
? עצרתי את המוזיקה, סגרתי את הספר, וניסיתי לחשוב: מה יותר
כיף: לשחק את עצמי אידיוט בפני קב"ן נחמד במשך חצי שעה, או
לשבת חודשיים בכלא ולקבל הרבה תשומת לב ע"י מכתבים והפגנות?
כמובן שיותר כיף לשבת בכלא. אם לילדי ישראל יש חוויה של שלוש
שנים שירות צבאי- לי מגיעים לפחות חודשיים של חוויה בישיבה
בכלא. ואני לא צוחק, חבריה, זה באמת נראה לי כיף!
האוטובוס עוצר בבאר שבע. אני יורד ומתחיל לדלג לי אל עבר
השכונות העניות של העיר, אל לשכת הגיוס! בדרך כל מני אערסים
וזקנים צוחקים על צורת הלבוש שלי, אבל אני בפנים יכול לצחוק על
הפרימיטיביות והמרובעות שלהם, כך שאני מחייך.
בכיס המעיל שלי גליון 5 של "מלחמת המילים", אותו אני מייעד
להעניק לבן אדם הכי נחמד שאמצא יושב בתור לקב"ן. לא מצאתי
כאלה. ישבו שם רוסייה אחת עם מבט מלא שנאה, שני אערסים (הכללה)
שכנראה נמצאים שם על עבירות פליליות, עוד רוסי אחד שנראה אפוף,
וילד מוזר שמחבק את עצמו ונע ונד קדימה ואחורה, הפרצוף שלו
אדום ומזיע- הוא אולי היה הפסיכופאת היחיד בינינו.
בכל מקרה, אותי הכניסו ראשון, למרות שהגעתי אחרון (מוזר!).
הקב"ן הפעם לא היה מוזיקאי, הוא לא היה סופר וגם לא נראה שהוא
יודע מי זה יוכריד. הוא פשוט נראה כמו ילד מפונק שגדל והפך
להיות פסיכולוג, וכעת הוא עושה מילואים וכיף לו. הוא היה חמוד
כזה.
נכנסנו לחדר עם מיטת קומותיים, שולחן ומחשב משנת התותח, ואז
הוא השאיר אותי שם לבד לכמה דקות- מצווה עלי לשמור לו על העט.
אם הייתי גונב לו את העט הוא היה מאמין שאני אכן מעורער בנפשי-
אבל אני הרי כבר לא רציתי בזה. כשהוא חזר הוא התחיל לשאול אותי
על המכתבים, ואני פשוט אמרתי לו: "עזוב את זה. זה מפוברק. אני
כתבתי את הראשון, ובקשר לשני-  אני עדיין מופיע מדי פעם בבית
הספר ואין לי כוונות להתאבד בקרוב."
הוא עוד שאל אותי כמה שאלות בנוגע להתמודדות שלי עם גופים
גדולים ומפחידים כמו בי"ס, ולאחר שהצהרתי שאני לא אתגייס גם
ב"מחיר" של כניסה לכלא, הוא מחץ במהירות ובעוצמה יתוש שעצר
לרגע על הקיר, כאילו ממחיש לי בצחוק מה אני מפסיד בצה"ל: "אתה
רואה", הוא אמר, "אם היית בא לשחק את המשוגע היית יכול להתחיל
לצרוח עלי שזה רצח עם". כבר הזכרתי שהוא היה חמוד? אז אמרתי:
"אם זה מה שהייתי רוצה הייתי לוקח לך את העט ולא מחזיר כי הוא
שלי".
לאחר שהוא סיפר לי מה הוא יכול לעשות בנוגע למקרה שלי, התחלתי
ללחוץ עליו שיגלה לי את הקב"א שלי- ממש התחלתי ללחוץ: "נו נו
נו כבר, מה אכפת לך, הרי אני ממילא לא אשרת, מה אכפת לך, זה
מעניין אותי, נו!!!" אז הוא גילה לי, ואני לא אגלה לכם. חה חה
! גם פרופיל 97 וגם קב"א... איך הם יכלו לוותר על חייל מושלם
שכמוני, איך?...
את הפגישה קינחתי בכך שהראיתי לו את "מלחמת המילים" ושאלתי
אותו אם הוא נתקל בעיתון הזה פעם. הוא הסתקרן.
מב"ש לקחתי אוטובוס לתל אביב, שמח וטוב לב. בדרך קיבלתי כל מני
טלפונים מאנשים שרצו לדעת איך הלך. יופי טופי, ככה הלך!
אחרי פחות משבוע: מכתב א'- ביטול צו הגיוס שניתן לי.
אחרי עוד שבועיים: חזרתי בליל שבת מסמינר של השמו"צ... איזה
כיף.
בהצלחה, חבר'ה!
שאלתיאל, משוחרר טרי בן 18.