אז הרבצתי לו. אז מה? אפשר לחשוב שאף פעם בחיים שלכם לא נתתם
למישהו איזשהי מכה עלובה. והמכה שלי באמת הייתה עלובה, אם לא
הייתי בוכה באותו רגע, סביר להניח שהייתי צוחקת. על עצמי.

בכלל לא נכון להגיד שהרבצתי לו, יותר נכון לומר שנתתי לו מכה
על הראש שבקושי נגעה בו ובטח שלא כאבה לו. ואז האידיוט הזה עוד
העז להחזיר לי, והוא נתן לי סטירה. לא סתם סטירה, אלא אחת
שהשאירה סימן אדום עמוק בפרצוף שלי, שבאותו רגע היה אדום בכל
מקרה, מהדמעות.
לא רציתי להרביץ לו שוב. ידעתי שזה לא יכאב לו. אני נערה חלשה
ומסכנה, מולו, בחור שמבלה חצי מהחיים שלו בחדר כושר. ולא רציתי
שהוא יחזיר לי, ויכאב לי עוד יותר. כבר מספיק כאב לי. העלבון,
הסטירה, הבושה. אוף איתו. בנאדם ארור שכמותו. אז לא הייתה לי
ממש ברירה ובצורה מאוד בוגרת פשוט קמתי והלכתי לכיוון הדלת.
"מה את עושה?" הוא שאל.
"כמו מה זה נראה לך?" עניתי לו בהתרסה.
"כאילו את בורחת מהבעיות שלנו" הוא התרומם, והלך בזריזות לעבר
הדלת, חשבתי שהוא מתכנן לחסום לי את היציאה, אבל ברוב חוצפתו
הוא פשוט נעל אותה וזרק את המפתח אל מאחורי המיטה שלו.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" צעקתי עליו מיואשת
"גורם לך לא לברוח מהבעיות שלנו" הוא השיב מחייך.
"לנו אין בעיות. לך יש הרבה בעיות. לי יש בעיה אחת, שהיא
אתה, וללכת מפה, בהחלט יפתור לי אותה" התחלתי לדפוק בפראות על
הדלת של החדר שלו, שמישהו יבוא, שהדלת תשבר, מה זה משנה? העיקר
שאני אצליח לצאת משם.
"טלי, תירגעי" הוא התחיל ללטף אותי. כמובן שמיד התרחקתי לצד
השני של החדר. "בסך הכל אנחנו עוברים פה משבר קטן, זה שתלכי לא
יפתור כלום. את יודעת שאני אוהב אותך, ואת יודעת שאת אוהבת
אותי, אז מספיק עם ההצגות, בואי ננסה לפתור את זה ביחד."
אני חושבת שרק באותו רגע קלטתי שהוא חולה נפש. כלומר, שבאמת יש
לו בעיה נפשית. והתחלתי לפחד, ממש לפחד. התיישבתי בקצה המיטה
שלו, רועדת. התפללתי לאלוהים שיעזור לי לצאת משם.
"לירן, תעשה לי טובה, ותיתן לי ללכת. זה שאני אשאר פה לא
יעזור. אתה בגדת בי. בסדר. אני מבינה. דברים קורים. תן לי ללכת
הביתה, לחשוב על זה, להירגע, ואני אתקשר אלייך עוד כמה ימים
ונדבר על זה." ניסיתי לפנות אל ההיגיון שלו. אבל לירן... הוא
לא היה הגיוני במיוחד. הוא התחיל להסביר לי שנטע לא משמעותית
בשבילו ושהוא סיפר לי את זה מתוך כבוד והוא לא מבין למה אני כל
כך מתרגשת ולמה הרבצתי לו. בשלב מסויים כבר לא הקשבתי. נשכבתי
על המיטה שלו. מחכה לרגע שהוא יתייאש ויפתח את הדלת. ואז
נרדמתי. כל כך מוזר, אין לי מושג איך זה קרה. אבל פשוט כך.
נרדמתי. והוא, האידיוט הזה, המשיך כנראה לדבר אל עצמו זמן מה,
עד שהוא קלט שנרדמתי. ואז הוא בא, ונשכב לידי, וליטף אותי.
התעוררתי. הבטתי לתוך הפרצוף היפיפה שלו ונישקתי אותו על המצח.

"אז את סולחת לי טלוש?" הוא שאל.
פתאום התעשתתי. אני לא שוכבת על המיטה של החבר שלי שיצא למכון
כושר שלו, אלא על המיטה של אידיוט שבגד בי עם איזו פרחה, ועוד
רץ לספר לי על זה. ולא סתם, כשהרבצתי לו את המכה חסרת המשמעות
על הראש הטיפש שלו, הוא החטיף לי סטירה. למה לעזאזל אני מנשקת
אותו?
הבטתי בו במבט כועס, ולירן ישר הבין שלא סלחתי לו אלא שלא
הייתי ערנית מספיק כדי לזכור שאני כועסת עליו באותה שניה שבה
נישקתי אותו. הוא תפס אותי והדביק אותי למיטה.
"מה אתה עושה?" שאלתי מופתעת, ואם להודות, אז גם מעט מפוחדת.
"מכריח אותך לסלוח לי" הוא השיב ופנה לנשק אותי. ניסיתי
להתנגד, אבל לא הצלחתי. קשה להתנגד ללשון הנוקשה שלו שמסתובבת
לה להנאתה בתוך פי כאילו הוא שייך לה. "הוא כל כך טיפש",
הזכרתי לעצמי.
"הוא שכב עם נטע." שיננתי לעצמי כדי לא לסלוח לו. "הוא שכב עם
נטע. הוא שכב עם נטע. הוא שכב עם נטע. הוא שכב עם נטע. הוא שכב
איתי קודם. הוא ישכב איתי עוד שתי דקות."

אז סלחתי לו. אז מה? אפשר לחשוב שבחיים שלכם לא סלחתם למישהו,
גם אם ידעתם שלא מגיע לו. אני מניחה שאם לא הייתי בוכה באותו
רגע, הייתי כועסת. על עצמי.
אבל אני בכיתי. כי אהבתי אותו. אז חיבקתי אותו קרוב אלי.
וסלחתי לו. התפייסנו בלהט של מגע ושיכרון חושים.
אבל אני בכיתי, בגלל שנזכרתי, שהוא חולה נפש, וזו מערכת יחסים
מאוד לא בריאה, אבל בעיקר, בגלל שהבנתי, שגם אני, חולת נפש.