כפייה מבד לבן כרוכה סביב קרחתו הבוהקת. השמש הענקית מאירה על
פני מדבריות האין סוף, מסנוורת חולות נעים במרחב לא ידוע. לבוש
חליפה לבנה שקנה חודש לפני שבנו היחיד התחתן ומאז ועד עכשיו לא
הוציאה מהארון ולו פעם אחת. מתחתיו מתנשפים שמונה מאות קילו של
שרירים חיים, ללא אוכף ומושכות במרחבי המדבר הלבן האין סופי.
השמש כל כך גדולה ואין אף ענן בשמיים, לא היה לו חם אף צמא לא
היווה מכשול עבורו, הוא הרגיש נינוח ושליו כשם שזמן רב לא
הרגיש. כל גופו התמסר לתנועותיו של הסוס החום הדוהר, התמזג עם
כל שריר, כל תנועה ורטט בגוף החי שמתחתיו. בחייו לא יכל לתאר
לעצמו רוגע מסוג זה. אפילו במלחמות על מדינת ישראל לא הרגיש
מעולם הרגשת שיתוף כשם שהוא מרגיש עכשיו.


סילון עדין ולבן המלווה בשריקה צורמנית בוקע מהקומקום שעל הגז,
בכיור צלחת וכוס מחכים לשטיפה, צמד סכינים במייבש וקצה האחד
מתחיל להחליד. מן המבוא אני נכנסת מטילה צללים על האגרטל הירוק
ועל החרציות הלבנות שקטפתי הבוקר מהגינה שליד החדר אוכל.
מתכופפת להוציא כוסות מן הארון, דומני שפעולה זו הולכת ונהיית
קשה יותר ויותר בכול יום שחולף. מעבירה אני אצבע רכה על שכבת
האבק שמכסה את כלי החרסינה החגיגיים, מביטה בשכבה הלבנבנה
שמכסה את קצה האמה שלי, "אולי יבוא היום יוני" אני חושבת לעצמי
"אין בכוחי להיזכר אם הוא עובד היום, ואיזה יום היום ?"
אני תוהה ומוחה את האבק בדש חולצתי. עכשיו המים בקומקום התקררו
קצת אני יכולה לעשות לי תה.


סימני פרסות נמחים עם הרוח והופכים לשובל לבן ושובב. באופק,
סוס קהה פרווה ועליו אדם צועדים לאיטם. על הסוס יושב יוסף עטוף
לבוש חליפה לבנה וכפייה. "אין סימן" הוא חושב "אין סימן לשביל
ולא לדרך, אין אני יודע את הדרך אותה עשיתי ואין אני יודע את
הדרך שהעשה, אולי במעגלים חגים אנו הרי רוכבים אנו זמן רב."
השפיל יוסף את מבטו אל החולות כשלחלוחית בעיניו. הוא באמת רכב
זמן ארוך ובאמת שביל לא נראה באופק אך חוץ מאותן פעמים בהן
ניסה לשחזר את פניה בראשו, הייתה שורה עליו רוח טובה.

אני חוזרת מהדואר עם עיתון ומכתב ממרכז המשק. גם ההליכה קשה לי
אבל אני לא מתלוננת. על הספה פסי אור צהרים ובפינה הרחוקה
אפלולית, אני ניגשת ומדליקה נר. ריצוד השלהבת משתקף בזכוכית של
התמונה שבה הוא מחייך. אני נכנסת לחדר שינה ובדרך חולפת על פני
הכיור "אני אשטוף את הכלים בערב" אני חושבת. הפעם האחרונה
שיוני היה כאן זה היה לפני חודש ועדיין אני יכולה להריח אותו
לפעמים במבוא או על הספה. לפני שלושה ימים דיברתי אתו, הוא
התקשר לשאול מה שלומי ואיך אני מסתדרת, אח איזה בן. "מסתדרת
אתה יודע לא מתלוננים" עניתי לו. מבעד לשפופרת יכלתי לשמוע את
החיוך המר שלו, כמו אותה פעם שעומרי הקטן שאל אותי איפה אני
הייתי בגיל של אבא. יוני משך אותו מאחוריו וחייך אליי במבוכה.
כשעלינו לארץ החלטנו לא לספר ליוני, החלטנו שהוא לא צריך לשמוע
על מה שהיה שם, במלחמה הנוראה הזו.

"רוחות המדבר" חשב יוסף שעיניו הכחולות בוהות למרחק "מביאות
איתן מחשבות שאינני רוצה לחשוב עוד, מחשבות שעדיף לנער כמו חול
מהבגדים. אך ישנם גרגירים הנעים גם הם עם הרוח, אותם גרגירים
של קוורץ שחוק מן הזמן, אותם גרגירים של מחשבות אותם אתה רוצה
לזכור. אך הזקנה גורמת לגרגרים אלו להישמט ממך כמו במסננת".
כפות ידיו מונחות בביטחון עילאי על גבו של הסוס והם צועדים
להם. "אמרתי לה שאני הולך, את זה אני זוכר, זוכר טוב מאוד אך
את פניה אין אני מצליח להעלות בעיני רוחי. קודם כשרוח מזרח
נשאה עמה קומץ של חולות נעים היה נדמה לי שנזכרתי בשמה, אך
הזמן הוא שוחק אותך כמו רוח בסלע ואין אני יכול לזכור את מה
שחשבתי אח זה הרגע".

יומיים חלפו והכלים עודם בכיור. החרציות באגרטל שפופות ויש עלי
כותרת לבנים על המפה. אני נכנסת למטבח ומעמידה מים על הגז. עד
שהם רותחים אני שוטפת כלים ויוצאת החוצה. בחוץ מתחיל להתקרר,
על עץ התפוז שנטענו יש כבר פרות ראשונים אני קוטפת שלושה
תפוזים ונכנסת. יוני לא התקשר כבר חמישה ימים, בטח יש לחץ
בעבודה. "אי אפשר לבקש מיוני שידאג לי כל הזמן אחרי הכל יש לו
משפחה לטפל בה" אני חושבת ונכנסת להכין לי תה. עד שזה יתקרר
אני מניחה את התפוזים בסל, אולי יוני יבוא לבקר וירצה אחד.

על גבי הסוס, גופו הזקן, פניו החרושים קמטים כמו מדבר, זרועו
המקועקעת שעונה קלות על רעמתו הבהירה של הסוס. השמש נוטה לשקוע
וצללים מציפים את הדיונות הלבנות. "זאת השעה הכי קשה, שעה של
אמת או הזיה. החולות השקופים מטילים עליך צל ומסתירים את הדרך.
שעה כזאת יכולה להימשך גם ימים או שנים". חשב יוסף כשדמדומי
שקיעה מצילים על פניו ועיניו השקעות עוטות צל. "בלילה
כשהטמפרטורות יורדות אני גם מתחיל להיות עצוב, אבל תמיד אני
מביט למטה ורואה חול שמזכיר לי שבעצם שום דבר לא השתנה". השמש
שוקעת ורוחות מערב נושבות ומפזרות חול נעים וקר.


אני מושכת אליי את השמיכה ומביטה אל התקרה. סדקים של זמן
קורעים את הטייח הלבן. אני מתהפכת על הצד ומנסה להירדם. הלילה
מחדד את החושים שלי ואני כמעט מצליחה לשמוע מכוניות מהכביש
הראשי. "מחר זה חמש שנים" אני חושבת . יוני עזב את הבית שנה
לפני, עזב והקים משפחה. מאז אני כמעט לא רואה אותו, הוא גר
בעיר ואני זקנה מידי כדי לבוא לבקר אותם. אני קמה לשתות מים,
הגרון שלי יבש. שוטפת את הכוס וחוזרת למיטה. יוני הודיע שהוא
יבוא מחר בצהרים ונלך. לפני אני צריכה להספיק לנקות את החול
מהמרפסת, אם יהיה יפה נשב בחוץ.


כמו תמיד השמש שוב  זרחה ויום חדש גילה סוס ואיש זקן בקו
האופק. "הזמן" חשב יוסף, "הוא כמו רוח מערב. בקלילות חולף ובלי
למשוך תשומת לב, אך במשב רוחות רבות גם סלע איתן יתפורר לחול
לבן ודק. חול זה המוכנס לשעון הסופר את ימיך אתה ובחלוף הימים
אף אתה תנשב יחדיו עם הרוחות או תיאסף לדיונה".


אני יושבת בחוץ במרפסת עכשיו יוני הרגע הגיע, הוא ואישתו
צועדים לעברי עם זר פרחים. אני קמה ומחייכת. יוני אמר שנרד
כולנו לבית קברות עם האוטו כדי שלא יהיה לי קשה. קמתי היום
מוקדם בבוקר לנקות את החול שהביאו עימם רוחות הסתיו. עבודה קשה
היא לנקות חול תמיד יש עוד ובכלל מאוד קשה לי לאחרונה עם הגב.
ניקיתי את כלי החרסינה החגיגיים והכנתי צהרים.
יוני הניח את הזר ואישתו שמה אבן. נעמדתי .
"יוסף, אני מצטערת שהרבה זמן לא באתי לבקר. המצב עם הגב פחות
ופחות טוב ולכן קשה לי ללכת. גם יוני כאן ורבקה שלו ועומרי
נשאר בבית. אתה שלא תדאג כי אצלי בסדר פחות או יותר,  רק עצוב
לי על הקיבוץ. כל מה שטרחת אתה וכל מה שבנית ובנינו ביחד מתפרק
ונמוג. האנשים, יוסף, האנשים לא מדברים אחד עם השני, חבל. חוץ
מזה אין הרבה חדש, הסתיו בא ושוב יש תפוזים על העץ. גם רוחות
הסתיו הביאו השנה כבכול שנה את החול, לפני חמש שנים כשכל
המרפסת התכסתה בחול הלכת לי. אני מתגעגעת יוסף אבל אני כבר
מרגישה שגם החול בשעון שלי הולך להיגמר. מצטערת שאין לי מה
לספר יותר."

רוחות המדבר העלימו את סימני הפרסות בחול.