אני יודע שזה ברור, אז למה אנחנו מתווכחים על זה כבר חצי שעה?
היא הסתכלה עליי במין חוסר אכפתיות משווע, כמו, אני שומעת
אותך, לא מקשיבה לך. אוחחח, אני משתגע! מה אתה רוצה ממני? שאני
אפול בכוח? עיניים קטנות וחודרניות, בוחנת לי את המוח, מה את
מחפשת שם? משהו שעוד לא ראית? מה דיי? איך? למה? מה, אני כבר
לא מספק אותך? הפסקתי להפתיע אותך? כן, אותי את עדיין מרגשת!
הסוודר היה נעים... אני יכול לבהות בך זמן נצח!
לאן תלכי? את לא מבינה שנועדנו לסבול ביחד?!
את מרגישה שאת נחנקת? בתוך עצמך? גם אני, אבל מה הקשר שלך לכל
זה, את חייה במסגרת של עצמך, בואי ננפץ את הזכוכיות בינינו!
אנחנו אף פעם לא יוצאים לשום מקום, תמיד יושבים פה, על יד
הקיר, ומתווכחים! בסוף את תמיד מנצחת, איך את מתעלה עלי? אולי
זה רק אני והוויכוחים הפנימיים שלי...
למען האמת, באתי כדי להתייעץ...
אני נורא מצטער אם עצבנתי אותך פעם, זה לא בכוונה. את יודעת
שאת היחידה שלי, אני מסתכל רק עלייך, ואת תמיד בתנועות
הנכונות!
אני מאוד לחוץ, נראה לי כל העולם סוגר עליי, אין לי את הריאות
לסחוב אותו,תגידי לי את, שהכי מכירה אותי, אני מקרה סעד?
כן, נו, ברור, אני באמת דיי כלום, את, כזו פשוטה...
למה אנחנו חוזרים לאותה נקודת אפס, מה אנחנו? ציר? אחד מול
השנייה, או אולי זה אחת מול השני... כל צעד אנחנו רגע לפני
המינוס, מאחור, ומלמטה, זה נורא עצוב.
נראה לי גרגירי הדם שלי יעשו פלאות. אני שובר את המחיצות
בינינו, ותחשבי שיש לזה עוד השלכות.
זהו, שברתי את הזכוכית, חתיכה אחת חדה, לא קטנה ולא גדולה,
שורף!!! חבל שאין לך את הלב לחתוך אותי, ואני חייב לעולל את זה
לעצמי. החתך יותר דק ממה שציפיתי... וואי, אני כבר חוזר, את לא
הולכת, אני הולך לקחת אספירין, זה עוצר את קרישת הדם.
טוב, עברו בערך שעתיים, אני מטושטש... טוב, בואי נארגן
פרידה... את יודעת שזו לא אשמתך, שבשבילך הייתי נשאר, לא נראה
לי ממש מזיז לך. שוב, אותו מבט משועמם שאת תוקעת בי כמו סכין.
עזבי, הכאב כבר לא מוחשי אצלי.
הייתי בטוח אני משעמם אותך, אף פעם לא נשארנו כל כך הרבה זמן
לבד.
את באמת משהו מיוחד, עדינה, תמימה, רכה, אבל את יודעת מה הבעיה
איתך? שאת כלואה! פשוט כלואה! בתוך המסגרת של עצמך, מנותקת
מהעולם, עושה פוזות לכולם, מאחורי מחיצות, תמיד עם העדר שלך,
אף פעם לא לבד, מתי פעם אחרונה חשבת?! הנה, את שוב עושה לי את
זה, מחזירה לי רק הד.
אני אוהב אותך, אבל נראה לי הגיע הזמן שאני אעצב את החיים של
מחדש, או את המוות בכל אופן, ראית מה גרמת לי לעשות? להרוג את
עצמי, למה אף פעם אין לי חוסם עורקים זמין בבית כשצריך אותו.
אם הייתי יכול, אז הייתי משנה קודם כל את הסלון; מזיז את
הספות, מחליף את התמונות, כן, אפילו אותך. לכי, חיכית שנים
לרגע הזה, לכי תעמדי על קיר של מישהו אחר! כל פעם, כל שיחה
מחדש, מסתכלת עלי במבט המשועמם והחודרני הזה! את כבר לא שה
תמים, את עוד נראת ככה, קפאת כבר מזמן; אבל את כבר כבשה בוגרת,
מגיע לך חיים משלך.
אני אשלח אותך לניו זילנד או משהו, יש לי שם חבר עם סלון גדול,
וקיר גדול, מעל אח גדול, מול חלון גדול, ויש שם נוף יפה; ויש
שם הרבה מסוגך, תעשי שם מה שבא לך, אפילו תפליצי, ממילא כבר יש
שם חור באוזון, אז הנה, עשית משהו משמעותי! היית חלק בהשפעה על
העולם! זה מה שתמיד רצית, לא?!
או שזה שוב רק אני והוויכוחים הפנימיים שלי...