יום אחד הנשמה שלי החליטה לעזוב אותי. אני חושב שזה קרה
כשישנתי, או כשהייתי ממש עסוק, אז אפילו לא שמתי לב.
בהתחלה לא לקחתי את זה קשה, למרות שהיא לא הראתה כל סימן לזה
קודם לכן, חשבתי שנשמה זה עסק רק של דתיים בכלל, אמרתי לעצמי
שבמקרה הטוב זה כמו להתבגר בשנה, ובמקרה הרע זה מקסימום כמו
התקף לב, עושים מעקף וממשיכים.
זה ממש לא כמו שחושבים, שאתה גמור וזהו. הבנאדם יכול לתפקד בלי
נשמה. הוא קצת יותר אדיש לדברים ואולי לא מספיק עוצר במקומות
שצריך לתת עליהם את הדעת, אבל בסה"כ החיים זורמים.
חברים ממש התפלאו עלי, לא הבינו איך אני לא עושה שום דבר,
ניסיתי להסביר להם שזה ממש לא, והכל דעות קדומות ואמונות
תפלות, אך גם הנאורים שבהם הכזיבו.
בלי שהרגשתי זה לאט-לאט השפיע עלי. אף פעם לא חשבתי שיטריד
אותי שאני לא נהנה מפרסומות למשל, שאפילו התסרוקת של עמנואל
הלפרין לא תצחיק אותי, קודם לכן חשבתי שלהתנתק מהחדשות זה יופי
של דבר.
זה התחיל בדברים הקטנים. בעבודה לא הבנתי על מה החבר'ה מדברים
בכלל, הטעם של החמאת-בוטנים השתנה לי, לא יכולתי לשמוע שירים
כמעט, נהיה לי בלאגן בראש. הרגשתי שאני מחפש משהו, שלא רק שאני
לא מודע לו, אני גם בחיים לא אמצא אותו.
החלטתי לעשות משהו עם עצמי, סה"כ זה סיפור לא פשוט, בנאדם בלי
נשמה.
שכרתי בלש פרטי, שינסה להתחקות על עקבותיה, הייתי מוכן לתת
הרבה כדי שהיא תחזור, אפילו לוותר לה על כל מיני דברים שהיא לא
אהבה אצלי, סרקזם וציניות, קורטוב-נרקסיזם ושבבי-אנטיפטיות.
פרסמתי מודעות בעיתונים, שחוץ מכתבי-נוער וחוקרת תמוהה
מהטכניון שהטרידו אותי, לא הועילו כהוא זה, פניתי למדור חיפוש
קרובים והלכתי לבית התפוצות לנסות למצוא קצה-חוט, אך העליתי
חרס בידי.
אח"כ שיניתי גישה. החלטתי להשלים עם המצב ולראות איך אפשר
לחיות עם זה ככה. התחלתי אצל פסיכולוג ידוע, צעד שגרם לי להיות
איני לתקופה קצרה בסביבה הקרובה, אך הכיס והגב לא עמדו בנטל
הכלכלי, חוצמיזה שהרגשתי שזה-לא-זה, אני בטוח שאם הייתה לי
נשמה הייתי יותר ממוקד על הבעיה.
סברתי לתומי שהעולם המודרני יספק פתרונות. פניתי לבתי-חולים
ומוסדות לבירור אופציה להשתלת נשמה, הסתבר שזה תחום חדש בארץ
ולא כ"כ בטוח, על טיפול בחו"ל לא היה מה לדבר, זה הון תועפות
והקופה לא הייתה מכסה לי כזה דבר. מצאתי מכון אחד באוונסטון,
אילינוי, שהציעו לי נשמה במחיר סביר, אבל היא הייתה משומשת
ומהודו. כמעט התפתיתי, אך בגלל שאני קצת פרנואיד בקטע של מחלות
וגם לא הכי אוהב פרות ירדתי מהעסק.
פניתי לאינטרנט. היום הכל גולש ובפס רחב. שוטטתי באלפי אתרים,
מהעולם השלישי ועד לעשירון העליון, היה אתר אחד שהציע נשמה
להרכבה עצמית 3.2 עם גרסת חלונות 98, אבל ההסברים היו נורא
ארוכים ובאנגלית וגם הדאון-לוד לקח 194,537 חלקים
באינטרנט-טיים, אז נאלצתי לוותר.
בצר לי פניתי לאיזה מקובל, הבבא-ויזה, הידוע בכינויו האדמו"ר
משינקין, הדוניסט תל-אביבי בעברו, שנסע למזרח, קיבל מכת שמש
באיזה אשארם ופיתח תכונות תרומיות. אז תרמתי לו סכום מכובד
והוא בתמורה הסתכל לי בעיניים, קילל אותי בדיאלקט הודי עתיק,
קשר לי חוט אדום ונתן לי שמן-קיק שהספיק לשמונה ימים.
ונשמה אין.
שלחתי פקס לכותל, לבדוק מה העניינים ועדיין לא קיבלתי תשובה.
אני לא בטוח אם זה בגלל שלא השארתי מספר לחזרה (המלאך בזקיאל
בטוח היה מוצא אם היה רוצה), או שזו מדיניות שם, לא לעבוד עם
אנשים בלי נשמה. יכול להיות גם ששלחתי את זה בטעות בשבת,
וכנראה שאין להם קבלת-קהל בסנדייז.
החלטתי לעשות מעשה נואש. לתפוס טרמפ על איזו נשמה מתגלגלת -
אולי של פול מקרטני, או של איזה שאהיד שלא צריך אותה כבר,
ניסיתי לתחמן גם איזה דרוזי שרצה להיות משיח ולא הלך לו. כבר
מהצבא לא היה לי מזל בקטעים כאלה.
ניסיתי לחנוק את הדוור השכונתי וליטול את נשמתו, אבל היו לו
שבע. הוא שחרר לעברי צחוק מתגרה והמשיך לבלוק ממול בשופי.
הזמנתי שליח של פיצה, שמיניסט שבוז באמצע בגרויות שכבר אין לו
מה להפסיד, ניסיתי לשחד אותו והגשתי הצעת מחיר הגונה. הוא
מצידו הצטער איתי ביחד, שכבר מכר את נשמתו לשטן, באמצע
ההצטערות שלנו, היא חזרה פתאום. הנשמה שלי.
לקח לי איזה שניה או שתיים לזהות אותה. היא הייתה חבולה קצת
וטיפה ירדה במשקל. היא סיפרה שהעניינים בחוץ לא פשוטים. אלפי
נשמות מסתובבות היום חופשי ומוצאות יופי של ג'ובים בהיי-טק,
וזה ממש לא פשוט להשתלב, במיוחד לנשמה פשוטה כמוה.
עם דמעה בזווית העין, היא סיפרה שהיא ממש חיפשה נואשות גוף
להיכנס אליו, סרקה עיתונים, הלכה למשרדי כוח-אדם, אפילו הגישה
בקשה רשמית למלאך גופיאל ושום דבר לא עזר לה. היא נראתה ונשמעה
כ"כ מסכנה ופגועה. נורא רציתי לעזור לה לחזור לעצמה, שהכל יהיה
ככה - כאילו לא קרה כלום בדרך, גם לי זה לא יזיק להשכין שלום
בנשמתי.
הוא הבטיח לשמור עליה, השליח של הפיצה, מכרתי אותה לו אותה
בנזיד עדשים ושני משולשים, אני מקווה שיהיה לה טוב שמה..