רוח קרירה מעיפה את שערי, ומסתירה מעיני הסגורות
את מה שלא הצליח להסתיר לי, החושך.
מגלה לי, עד כמה עגומים הם באמת חיי
ואת מה שהיה אמור להיות,אך לא היה, האושר.

אישון ירח, קרן עצבות, כמו משב רוח במדבר
משאירות מתיקות חמה שמתפוגגת-שוב,
כמו סוודר חם בליל סופה קר
הסוודר שסרגה אמא, שיצאה מבעד לדלת, ושנית לא תשוב.

אור אחדות, ואור של שקט, מעיפים מבט רגוע
על הדרך, על הרגע, של השלווה הזמנית
שתתחלף בערשת זועמת, כועסת, עוברת-
אשר תתחלף שוב בעיוושת פנים רצינית.

ואז אתה מביט בי בעיניים דומעות,
ושואל, האם אני יודעת, האם אי פעם אדע
כמה רחוק בעצם החול מגלי הים
ועד כמה אהבת אותי, עד שאהבת אותה