לפתע התחילו העצים להצמיח עלים חדשים, ירוקים ורעננים בדיוק
כמו בשנה בעברה.
אז הלכתי וישבתי בצילו של אחד, בודדה מכל אדם, עם עצמי,
וכתבתי.
השמש הסתננה לה בין העלים המועטים שהחלו לפרוח רק לפני שבועות
אחדים ולהראות את בוא האביב.
הרהרתי לי על מהות האביב היפה, התקופה היפה ביותר בשנה, ולפתע
השתעשעו להן שתי ציפורים לידי, כמו מראות לי בכוונה כמה עצוב
להיות לבד, וזה כאב לי, כאב לי מאוד.
הרגשתי צביטה בלב ששמחתי-כמה כיף לציפורים האלו, באהבתן הבריאה
והצעירה, מלאת החיים. האהבה הפשוטה, התמימה.
אני לא חושבת שהן ידעו כמה אני רוצה להיות כמותן, איתן, ציפור
חופשיה ואוהבת, הן פשוט עפו להן בשמחה אל צמרת העץ והמשיכו
לצייץ להן מילות אהבה.
ואני  רק ישבתי שם, הרהרתי על מהות האביב היפה
והזלתי דמעה אחר דמעה.