אני יושב בחדר ומביט על ה"אני העצמי שלי" (מונח פסיכולוגי
פלצני לא?)
בכל אופן אז אני מסתכל ואומר: "יש לי עיניים חומות, שיער שחור,
אני די נמוך אבל יש לי גוף לא רע יחסית"
ואז אני מביט טיפה יותר בפנים ואומר:
"אני בן 16 שנה , נולדתי לשני הורים מאושרים, גדלתי בארצות
הברית, עכשיו אני גר בישראל, תסביך שנאת הורים לצערי יש לי,
צבע אהוב סגול מאכל אהוב ארוחה מס' 2 במקדונלד."
ואז אני מביט טיפה יותר בפנים ואני אומר:"אני הייתי מדוכא ואז
אני משתנה ונהיה שמח ואז אני שוב משתנה ונהיה מדוכא שוב וככה
החיים שלי נראים"
ואני מביט טיפה יותר בפנים ואומר:
"מבחוץ טוב לי ומבפנים רע לי, אני רוצה לברוח מכאן למקום כלכך
רחוק ולברוח מהכל ומכולם..."
ואני מביט יותר פנימה ואני אומר:
"אני כל הזמן מנסה להוכיח דברים לכולם... אני מרגיש שכל דבר
שאני עושה היא לא מספיק ושאני כזה דפוק ופטאתי"
ואני מביט הכי הכי פנימה שאני יכול ואומר:
"בא לך שניצל אופיר? "
"לא תודה כבר אכלתי". |