לפעמים אני מרגישה כמו סמרטוט ריצפה שמכאב עשוי,
ספוגה בלכלוך, מכווצת בפינה אפלה בתוך ארון לחומרי ניקוי.
מחוץ לארון ישנו העולם, ומסביבי ה-מ-ו-ן אנשים,
מה הייתי נותנת בשביל להיות אחת מהם ולחיות חיים אמיתיים.
מידי פעם, ככה רק לפעמים, כשלמישהו מבחוץ מתלכלכת הנשמה,
אז פתאום הוא נזכר שיש איפשהו בתוך ארון לחומרי ניקוי, באופן
חבוי!- סמרטוט ריצפה.
ואז כשהוא צריך אותי בלי אפילו לשאול ישר בא ומתחיל להשתמש בי
ופתאום אני יוצאת לחופשי מרגישה קצת יותר מסתם סמרטוט ריקני,
לרגע שטופים אותי במים טהורים,מנסים להוריד ממני כמה שיותר
לכלוכים,סוף סוף מטפלים בי בצורה יפה אבל תמיד יש סוף, ואצלי
הוא בא מהר, לכל אשליה- אז סוחטים אותי, את המים מורידים, ואת
הפה שוב מיבשים, ואחר-כך תולים אותי על איזה מקל חסר צורה
וגוררים אותי על הרצפה מפינה לפינה ואני כבר יודעת שהסוף של
הגרירה יתרחש רק כשאהיה שוב מלוכלכת ונשמת הגורר תהיה נקייה!
אני כועסת על עצמי ששוב השלתי אותי, אני מרחמת על עצמי, אני
מתבישת בי, תראו אותי:
שוב מלוכלכת כמו בהתחלה, בלי יכולת לזוז, רק בגרירה ואז
כשנשארת ממני רק עוד טיפת מים אחת סוחטים גם אותה ממני במשך
זמן, כדי שאתיבש לאט-לאט.
את ההמשך כבר בע"פ אני מכירה, תלוים אותי על חבל כביסה.
השמש החדה נועצת בי את הקרנים שלה, מיבשת ממני כל טיפת מים
אחרונה,כל רגש של תקווה, כל מחשבה חיובית, יפה וכל מה שנשאר
ממני זה לכלוך בערמה. נזרקת לפינה אפלה בתוך ארון חומרי ניקוי
ואני בוכה-דמעה אחר דמעה, ואף אחד לא מספיק פנוי אפילו לזרוק
אותי לכביסה! רק כדי שאהיה לפחות מעט נקייה!
אבל אין שום בררה- מחכה שעוד נשמה תתלכלך, לעוד שטיפה ולעוד
עינוי, ככה זה שאני בסך הכול סמרטוט ריצפה, מוחזקת בארון
לחומרי ניקוי.
מוקדש לכל אותם גוררים , מה הייתי נותנת שתרגישו טיפה ממה שאני
מרגישה. |