על-פי היהדות כל בני האדם נבראו בצלם כמאמר חז"ל: "חביב אדם
שנברא בצלם". כל אדם יש בו שלושה שותפים- אביו, אימו והאל. אך
למרות מעמדו הרם כבן האל הוא מוצא עצמו בעולם גשמי ורב
פיתויים; הוא מוצא עצמו חוטא ונדרש ע"י אלוקיו לחזור בתשובה,
לחזור הבייתה.
זהו בדיוק סיפורו של הרקולס, בנו של זיאוס! סיפור, שבהסתכלות
רחבה מתאר למעשה את סיפורו של האדם הכללי.
ממש כמו האדם, גם הרקולס הוא בנו של אל. ממש כמו האדם הוא מוצא
עצמו לפתע בעולם שונה מהעולם הרוחני שממנו הוא הגיע, וזאת לאחר
שהשטן (או מלאך) השקה אותו בשיקוי ההופך אותו לבן-תמותה, או
כמאמר חז"ל "הכה על פיו" והשכיח ממנו את התורה כולה. התורה
בשלמותה, כאשר היא נתפסת לחלוטין על-ידי האדם, מסמלת את הגילוי
המקסימלי, של הפוטנציאל האלוקי הטמון באדם; וכאשר התינוק,
שברחם אימו ידע את כל התורה כולה, מאבד את המימוש העצום הזה
ברגע אחד של מכה על פיו- הוא יורד מדרגתו, יורד
מ"הר-האולימפוס" ומוצא עצמו בן אנוש. ברגע זה הוא מאומץ ע"י
הוריו בני-התמותה שמצאו אותו "במקרה" מוטל על הקרקע. כל שנותר
לו על-מנת להתמודד עם העולם החדש הוא כוחו האלוקי- הכוח לשוב
לאן שהיה לדרגתו כבן אל.
שני הסיפורים נשזרים זה בזה כאילו חד הם, ואכן, לא רק הסיפור
בגרסתו המצויירת תואם את רוח היהדות אלא גם הסיפור המיתולוגי
המקורי המתאר את ניסיונותיו של הרקולס, אשר בהשפעת אשת אביו,
האלה הרה, רצח את אשתו ובניו, לכפר על מעשיו בעזרת מילוי 12
משימות גבורה שהוטלו עליו.
הדרישה מהאדם "לחזור" אל מקומו דרך מימוש כוחו היא אחד מעמודי
התווך של היהדות המציגה את העולם כדרך לקראת מטרה נעלה יותר
הדורשת מאמץ תוך ניצול כל הכוחות הטמונים בך. כנגד 12 המשימות
אפשר להציב את תרי"ג המצוות אשר בדרך מימושן יכול האדם לשוב
לביתו במרומים.
מסתבר כי הדברים אינם כה פשוטים. כזכור לכם, בסופו של דבר גם
לאחר שהרקולס מורשה לשוב לביתו הוא בוחר בחיים, או יותר נכון
במוות, הוא בוחר להישאר בן-תמותה. אולי זה קיטש ואולי לא כי
הרי גם לפי היהדות אין סופו של האדם להישאר בעולם הבא לנצח.
תחיית המתים לעתיד לבוא למעשה אומרת לנו מה שהרקולס טוען:
"חשבתם שבאמת מקומכם בהר האולימפוס? טעות!" על-אף שלכאורה אין
בעולם הזה מקום ליישות ברמה רוחנית בפוטנציאל כמו האדם- אנו
מגלים שדווקא לא טעינו- לכאן אנו שייכים! וזהו חידוש גדול, אשר
מציב שוב את העולם הזה בראש סדר העדיפויות. כן, העולם הזה, על
ריגושיו ובעיותיו; הוא הגדול! ולמפקפקים בערכי העולם הזה רציתי
לסיום לצוטט את קהלת באומרו על המתים: "גם אהבתם, גם שנאתם,
גם קנאתם כבר אבדה וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת
השמש."
מסכנים.
|