348 בוהה בי עכשיו. הכול כבר נגמר בינינו אבל היא בוהה מרחק 20
מטר. היא כלואה למשך כל חייה האומללים ואני חופשי. הייתי בא
לבקר אותה כשבא לי והיא תמיד שמחה. אתה לא תשמע ממנה שאתה לא
משקיע, או שלא התקשרת, היא תמיד אסירת תודה שבאת לבקר אסירת
עולם. חברותיה והיא היו מתרגשות ביחד שבאתי לבקר, הייתי מרגיש
את הרחש הזה שעובר בינהן, הרחש שמרגיש זר שמגיע לקבוצה מלוכדת.
לא היה לי צורך לשאול את עצמי: "למה דווקא היא?" אני יודע, היא
הייתה היחידה שלא נרתעה ממני. בהתחלה ניסיתי לתת להן תשומת לב
אמפתית, זיקקתי את החמלה שבי והשפרצתי אותה עליהן. ידעתי היטב
שהן לעולם לא תזכנה לכזו התעניינות במר גורלן, אבל הן נרתעו
ממני בעקשנות. במבט לאחור אני יכול להגיד שאור זוג הזרקורים
שלי סנוור אותן כהוגן והן התכווצו בפינות נפשן הארורה. אפילו
ניסיתי לתת להן עשב, כזה מבחוץ, חשבתי שהסקרנות שלהן תשבור את
מחסום החרדה, אבל הפיתוי לא היה חזק מספיק, כנראה שהיה להן
מספיק בפנים. חסר סבלנות, עברתי מאחת לאחת, מחפש בשקיקה כוחנית
את האחת שלא תירתע ממני. אף אחת לא הייתה מעוניינת, אף אחת לא
נתנה לי אפילו לגעת בא. כשרק התקרבתי, או הישרתי מבט, הן
התכווצו באימה והתרחקו ממני כל יכולתן. למרות החרא העמוק שהן
היו שקועות בו, למרות שיעמומן מהשגרה היומית המטמטמת, הן
העדיפו לרבוץ שם, ולהתחמק ממני. לקחתי את זה די קשה, זה היה
עלבון אישי. לא יכול להיות שאני עד כדי כך דוחה או משעמם.
התחלתי לדבר לעצמי, אמרתי: "תקשיב, במקרים כמו אלה רק התמדה
תועיל, רק עור של פרה". בלעתי את האגו, עצרתי את המחשבות,
נאטמתי כולי ועברתי מאחת לאחת כשאני נפתח כולי, מציע את מפתח
לבי למי שתרצה לתת את הבעיטה הרגשית הסופית.

כשהגעתי ל-348, כבר הייתי די מיואש והתחלתי להשבר. הראש התחיל
להסתובב לי וכבר לא היה איכפת לי מכלום. הרגשתי את החיבור שלי
למציאות, את האגו שלי, נפרד ממני כמו חוט שני דק שקשור לבלון
הליום של חתונות של אנשים עשירים. ההבדל הוא שלי יש רק אחד
ולהם יש מליונים. נעמדתי שפוף כמה מטרים מהסורגים ובהיתי למטה,
אל הרצפה המזוהמת שהייתה מכוסה בשכבה עדינה של נוזל ירקרק
דביק. זה היה כאילו מרחו סירופ מרוכז של המיץ של הזבל על כל
הריצפה. אני לא חושב שהעבירו שם מגב כבר כמה חודשים. הריח חדר
עמוק לתוך מוחי והרגשתי אותו מטייל כמו שבץ במרחבי גולגלתי.
הרמה הסניטרית פה היתה מזעזעזת, וזה עוד היה תחת פיקוח. אני
כבר הייתי מעבר לזה. הייתי יורד על ברכי ומזדחל על הרצפה
מעוררת הבחילה אם הייתי חושב שזה יעזור לי. נראיתי כמו הילד
הדפוק שתמיד הורידו לו את התחתונים מול כולם בכיתה ג'. כל כך
נכנסתי לזה שכמעט פרצתי בבכי, כל הטראומות שעברו עלי בשנתיים
האחרונות שברו את המעטה השמנוני ששומר עליהם שם בפנים. אולי
הריח גרם לזה, אולי האגו שלי שברח, אבל הפסוקים הראשונים של
קוהלת לא עזבו אותי, "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים, הכול הבל
הבלים" אמרתי לעצמי בראש". עשיתי את עצמי רוקד כמו בטקס סיום
של כיתה ט', שאותו אני כבר לא ממש זוכר, אבל זכרתי בכל זאת
שהיה מוטיב, ככה הם קראו לזה, של "זמנים משתנים". הזמן היה
אמור לזנק קדימה במהירות בלתי נתפסת, ואז להאט ולהגיע לקפאון
מוחלט של כל נקודת התייחסות.  בשבילי, שם עם מספר 348, הזמן
קפא - איבדתי נקודת התייחסות. הבנתי שהן לא מחפשות עשב, ולא
תשומת לב חודרנית, הן מחפשות עדינות, והגנה. בקושי זזתי ובקושי
נשמתי, והרגשתי אותה. הרגשתי אותה כאילו עקרו לי איבר, והוא, 3
מטר ממני, מתחנן אלי שנתחבר שוב. הרגשתי אותה מריחה אותי כאילו
הייתה פראית שוב, היא הייתה חשדנית אבל נתנה לעצמה להתמלא,
להיספג בריח הזר שלי. בבת אחת הכתה בי עייפות משמיים. בכל זאת,
עקב אחר אגודל התקרבתי אליה, היא החלה לרחרח אותי בהתרגשות
מהולה בפחד שהלכה וגברה. הבנתי שהמבט שלי מכיל חופש גדול ממה
שהן יכולות להכיל, עוצמת לייזר קטלנית עבור יצור מחוסר מזל
שכמותן, שלעולם לא יגשים את עצמו. הדבקתי את מבטי לרצפה
והתחלתי להבחין במיני חרקים אומללים שהעזו לנחות על הרצפה
הדביקה וחתמו בכך את חייהם. איזה מקום גרוע למות בו. הקטע
התחתון של הסורגים שהיה פעם כסוף ומבריק החליד לפני כמה שנים
וכבר התחיל לפתח מיני צבעים מעניינים של כתום עז ובוהק, וחום
טרקוטה שבטח הייתי בוחר לרצף בו את המטבח שלי. גלשתי אליה
באיטיות מופלגת. מרוכז בכל נים ושריר, חוסר הנוחות היה שולי
לעומת ההתרגשות של המפגש שעומד להווצר. היא התחילה להתנשף קצת,
בצפייה, ואני, מחובר אליה כולי, נשמתי עלצה בתוכי במחשבה
שפרצתי את המחסום. המחשבות פתאום פרחו להן בשלל צבעים וקצבים
ואטמוספרות, ובראשי כבר ליטפתי אותה. זהו, היא מוכנה לקבל
אותי. עדינות אמרתי לעצמי שוב ושוב, בעדינות בעדינות בעדינות.
הרמתי את עיני מהרצפה שכל כך התרגלתי אליה כבר, משתוקק לראות
איך היא נראית מקרוב כל כך. היא, כנראה, לא הבינה כל כך את
המסר. עברתי את האף שלה, שהיה די גדול אם לומר את האמת, ונוצר
קשר עין. היא הקפיאה את נשימתה באימה צרופה, מה שהקפיא את
נשמתי, ומיד השפלתי את מבטי חזרה לזבוב הזה, המת. לבי פעם כמו
ליבו של אדם שכרגע ניצל בנס מתאונת דרכים קטלנית, ידעתי שאני
חיוור, הילקתי את עצמי קשות על ההתרשלות. ממש ירדתי על עצמי
חזק, כמעט לקחתי את הרגלים וברחתי מהמקום הזה לתמיד. שכנעתי את
עצמי לסלוח לי, כי אחרי הכול לא התכוונתי. חשבתי שאולי כדאי
שאני אתחיל להוציא את היד מהכיס כבר עכשיו, כי אחר כך היא
עלולה להכנס לפאניקה. הוצאתי אותה לאויר הקריר, הלחות שנצטברה
בכיס החריפה את הקור ופיתתה אותי לתקוע את היד חזרה למקומה.
היא עשתה רושם שהיא משתחררת, נשימותיה נרגעו וחום שלא הרגשתי
קודם החל עושה את דרכו לעברי. מבטה, כך נדמה לי, עבר מנעליי
וליווה את כל פלגי גופי בתשומת לב מביכה. הרגשתי שהיא מסוגלת
לראות כל פרט, כל פגם. היא התעקבה במפשעתי, דומה שבחנה אותה
בקפידה יתרה, וזה ריגש אותי. היינו קרובים כל כך שנשימתה
הנרגשת הרעידה את בגדיי. מבטי עדיין היה נעוץ בחוזקה בזבוב,
והתחלתי לקדם את ידי הרועדת לכיוונה. לא היה לי מושג לאן היד
שלי תגיע, איפה היא תיגע, ומה יהיו ההשלכות של זה מבחינתה.
אחרי הכול כמעט דפקתי את העניין שרק ניסיתי להסתכל עליה. פתאום
נוצר המגע. פניה, אני חושב, היו קרירות ולחות. לא העזתי להרים
מבטי, והיא נגעה ונרתעה, התקרבה ונסוגה. במגע הזה שלה הייתה
אינטימיות יוצאת דופן, רגישות ועדינות שלא פגשתי מעולם, זה היה
מגע חומל. הגענו להבנה מלאה ומושלמת דרך המגע המתעתע הזה שנמשך
זמן שאינני יכול להגדירו כי איבדתי את התחושה שלו. ההבנה
המושלמת מיצתה את עצמה, לא היה לנו לאן להתקדם משם, יותר מהבנה
לא רצינו. "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל
חדש תחת השמש", חזר אלי קהלת וההארה היכתה בי.  לקח לי רק
שניות מהרגע שנמאס, נסוגתי לאחור, והיא רק בהתה בי כמו
מטומטמת. מלא טינה הלכתי, יצאתי מהחרא, נכנסתי לאוטו ויצאתי
מהרפת.