קראו לו ג'ון, והוא היה איש טוב. אולי הכי טוב שהיה. הוא ידע
עמוק בפנים, שזה נכון.
ג'ון לא היה אנוכי, אתם מבינים, הוא לא יכל להיות. לא היו לו
מחשבות על עצמו. איך הוא בכלל יכול לחשוב על עצמו שיש כל כך
הרבה אנשים. כל כך הרבה אנשים נמצאים שם, והוא בשבילם. הוא
שייך להם.
ג'ון אהב אנשים. הוא אהב את המוחות הקטנוניים שלהם, את החוסר
אדיבות שלהם, את האכזריות, את החוסר הבנה. ג'ון אהב אותם בגלל
שהם לא היו טובים, כי ככה היה לו הרבה על מה לעבוד, הרבה
לשפר.
ג'ון עזר לאנשים. הוא ישב מאחורי מכתבה גדולה מעץ, לא משהו
מפואר כי ביום שקנה אותה הוא ראה קבצן בדרך ונתן לו כמעט את כל
הכסף שהיה לו ביד. המכתבה לא הייתה חתיכה עבודה קרה, היו עליה
תמונות של משפחה מחייכת, המשפחה שלו. היו על הקירות את כל
התמונות של האנשים שעזר להם, הם שלחו לו אותן בצירוף מכתבי
תודה מרגשים. בזמנו הפנוי (וכמעט שלא היה לו, לעזור לאנשים זאת
עבודה מתישה כל כך) הוא היה יושב מאחורי המכתבה, נשען לאחורה
על הכסא, מניח את הרגליים על המכתבה, ומסתכל על התמונות
בסיפוק. זה מילא לו את הלב בחום כולו, כל האנשים האלו, אבל יש
עוד הרבה עבודה.
בכל אופן, כל הזמן, ממש 24 שעות ביממה, ג'ון ישב מאחורי
המכתבה. לחדר נכנסו אנשים רבים ולכל אחד הייתה בעיה. אחד עם
בגידה באישתו פה, ההוא רצח מישהו, זאתי רצתה להתאבד, ההוא גנב,
הם בסה"כ בני אדם ואף אחד לא מושלם. חוץ מג'ון כמובן.
הוא ישב ודיבר. הוא ישב ודיבר איתם כל הזמן, מנסה להבין, לנחם,
לעזור. לא לתת למרירות סביב ליבם לעטוף אותו ולחדור פנימה. ולא
היה מקרה שג'ון לא הצליח לפתור.
יום אחד נכנס לחדרו איש אחד, וג'ון הרגיש שהוא שונה. ההילה
סביב האיש קרנה בצבעים כל כך יפים, מקיפה את כולו. האיש חייך
אל ג'ון וג'ון חייך חזרה. משהו הטריד את ג'ון בחזותו של האיש,
אחרי הכל למה שאיש כזה מאושר כמו שההילה שלו מראה יבוא לג'ון?
הוא לא ידע אבל חשב לעצמו "לכל אחד יש בעיות".
האיש התיישב בכיסא מהצד השני של המכתבה, לא מפסיק לחייך. ג'ון
היה זה שהפר את השתיקה, כי גם היא, כמו האיש, הפחידה אותו.
בד"כ השתיקה הייתה ידידתו הטובה ביותר כי אחריה בא הבכי ואחריו
התחינה לעזרה, ההיפתחות. זאת לא הייתה שתיקה כזאת. זאת הייתה
שתיקה בטוחה בעצמה, לא מעורערת.
-"במה אוכל לעזור לך?" אמר ג'ון מחייך ומשיר מבט אל האיש.
-"לא לי תוכל לעזור" אמר האיש.
-"אז למי בדיוק? מדוע באת אם אתה לא צריך עזרה?" שאל ג'ון.
-"אני לא זה שצריך את העזרה, אני מבקש אותה בשביל מישהו אחר"
אמר האיש עכשיו הזוהר של הילתו כבר מאיים לבלוע אותו.
-"אה." ג'ון התחיל להירגע. "ומי זה?"
-"אתה."
ג'ון הלך להתעלף. מדוע שהוא יצטרך עזרה? חייו מושלמים, משפחה
מאושרת, עבודה מספקת, מרוצה מעצמו. הוא לא צריך עזרה, לא הוא
לא, לא הוא לא, הוא לא רוצה עזרה.
-"אני?! בשביל מה אני צריך עזרה????" צעק ג'ון.
האיש חייך בסיפוק. הוא תקע את מבטו לתוך חזהו של ג'ון, מעמיק
פנימה לתוך הלב, הופך את ג'ון לשקוף. הוא רואה, ג'ון נכנס
לפאניקה. הוא רואה, הוא רואה הכל.
-"למה אתה עוזר לאנשים אחרים, ג'ון?"
-"כי...כי אני נהנה מזה, זה ממלא אותי."
-"ממלא אותך במה, ג'ון?"
-"באושר".
-"באמת?"
-"כן."
-"למה לשקר, ג'ון? אתה יודע שאני רואה, חבל על המאמץ."
-"אני לא יודע על מה אתה מדבר."
-"אתה לא נהנה לעזור לאחרים, ג'ון. אתה מריר. הבעיות של אנשים
אחרים, הרוע שלהם, זה בתוכך וזה זורם עמוק יותר, חותר פנימה.
אתה יודע אתה יודע אתה יודע אתה יודע אתה יודע אתה יודע?!"
-"אני קיבלתי חיסון, לא יכול להיות. אני כבר בטוח, זה לא באמת
קורה."
-"יש מחלות שאין נגדן חיסון"
ג'ון בכה ובכה ובכה, בלי יכולת להפסיק. והוא התחנן לעזרה,
התחנן כמו כל האלו שעזר להם, הוא ביקש מחילה. והאיש המוזר
התיישב בכיסאו, מאחורי המכתבה. התמונות שעליה השתנו. עכשיו זאת
הייתה משפחה אחרת, וגם הם חייכו. ילד, ילדה, אישה יפה וכלב מול
בית עם גדר עץ לבנה. ג'ון התיישב על הכסא מהצד השני, והתחיל
לדבר. הוא סיפר לאיש את כל בעיותיו, את הקושי שלו. והאיש
הקשיב. ג'ון נעזר במישהו, בפעם הראשונה בחייו.