אני יושבת במיטה כל יום בערב וחושבת על מה שעשיתי היום. פשוט
ככה. אם דיברתי איתו, עם חברות, עם המורים, הכנתי שיעורים,
שיקרתי למישהו, דפקתי את הראש בשולחן. אני חושבת על כל הדברים
האלו. אני מנקה את הראש וזה הכל רץ בפנים, מחליק כמו על סרט
נע.
ואז אני נופלת על הברכיים. אני עושה את זה בבת אחת, יודעת
שהכאב יבוא, רוצה שהוא יבוא. ואז מתרגלת למגע הקר של הרצפה דרך
הבד של מכנסיי. מרכינה את הראש, נושמת עמוק, ואני שלו.
מתפללת.
ערוץ התקשורת הזה שכל כך קל לטלטל ולסתום אותו, צריך, חייב,
מוכרח, להישאר פתוח בעזרתי. לאלוהים אין הרבה סבלנות והקשר הזה
לא ממש עקרוני לו, הדבר היחידי שמחזיק אותו זאת הנחישות שלי
לקבל תשובות. אני לא אוותר בכזאת קלות.
ושהוא עונה, וביננו זה לא קורה הרבה יש לו מספיק מה לעשות, אני
מרגישה את הנוכחות שלו. תחושה של שניים בגוף של אחד. מן הכפלה
של עצמי. ונשימה אחרי נשימה אני שואלת.
מה קורה בעולם?
למה אתה הורג ילדים חפים מפשע?
למה אתה עוזר לרשעים?
למה אתה בורא רשעים?
למה מיליוני אנשים מתים כל יום?
למה אני כאן בשביל לדעת מי אני?
למה אצל כולם הכל לא בסדר?
למה אני מרגישה רקובה מבפנים?
למה??????????????
והוא לא עונה. אבל אני מרגישה את התחושה, את החיוך העצוב שלו.
את הקור בנשימתו. לפעמים נראה לי, שגם הוא לא יודע.