לא כמו סכין. כמו פקיעה קטנה, דוקרת וחמה.
לא בלב. למטה יותר, בנקודה אחת בין הבטן לחזה, שם נמצאת בועת
הזכוכית. ובתוכה - מתכת נוזלית, מלוהטת.
לא מבחוץ, מבפנים. כי החץ הנשלח אינו מורגש, עד אשר הוא פוגע
בבועה, מפוצץ אותה. והדקירות אינן דקירותיו של החץ, אלא של
שברי הזכוכית.
והמתכת שואפת למעלה. אדיה מתפשטים לאיטם לרגליים, לידיים,
והמתכת עולה למעלה. סולפת איטה כמה שברי-זכוכית, לדקור בהם את
הלב. מתמקמת בגרון, מצמיגה את מיתרי-הקול.
כמה גרגרים חמים, שלא נמסו עדיין, נמשכים דוקא למטה, חורכים את
הבטן, סביב הטבור.
ובאותו הזמן, חומר זר, קשה, מתעבה באחורי הלוע. מכסה בשכבה קרה
וכואבת את תקרתו, לוחץ על הרקמות.
מאחורי העיניים שואף קפיץ קטן להשתחרר. מטה את קערית המים
הקטנה על צידה, מלחלח את העיניים. והעיניים פקוחות לרווחה,
ממצמצות במהירות, מתאמצות להחזיר את הקפיץ למקומו. או
מצומצמות, כמעט עצומות, כבושות בין הזרועות במאמץ לבכות.
והתוצאה אחת - הקערית מאוזנת על צידה.
ונשימות הפה המהירות, דרך שיניים חשוקות. ופעימות-הלב, המשלחות
בגוף את כאבי שברי הזכוכית הקטנים. והקריאה השטוחה, בלי לקלוט
דבר.
והשתיקה. שתיקה של התעלמות: המכסה הדק, השקוף, האטום, היורד
בפתחי האוזניים החמות, בין העפעפיים העמוסים לחות.
והכיווץ של השרירים, שאדי המתכת פשו בהם. מוכנים לכל מכה.
סגורים. אינם נותנים אמון בשום דבר.
והמשפטים הקצרים, הכועסים, הכאובים, שפועמים במוח. מושלכים
כזרדים לתוך האש, והאש אוכלת הכל.
והרגיעה. במיטה, באוטובוס, מול הטלוויזיה. בלי דמעות. רק רגיעה
שקטה. והכל עובר. עד לשיחזור הכאב פחות של ההיזכרות.
ועד לפעם הבאה.