מה שנשאר

אני בשורה הראשונה
אבל עליי לא מסתכלים.
אין לי את הלוק הנכון
הדיבור הנכון
או אפילו המוח.
שימו עליי שרוך אפור
קישרו אותו סביב צווארי
תמשכו, מצידי.
רק אל תיגעו בשיער.
תבינו;
זה מה שנשאר.


מלכה

מלכת הבדידות והחטא
הסתירות והתסביכים
מלכת לב אדום
עם נקודה שחורה באמצע
מלכת הפיות
אשר איבדה את יכולתה לעוף
מלכה ליום אחד
שנגמר לה היום
מלכת הנשף
שכבו בו האורות.
מלכה שלי
מלכתי
לכי למלוך על ממלכות אחרות.



שירים מפסגת התהום
סובבים סביב עצמם
בגלל ההוריקן.
מכים בסלע בעוצמה
מנתצים את האבן השחוקה
בשביל הפורקן.
זאת אני שזועקת.




משהו מבעבע בתוכי
מפעפע בסבך בטני
מתדפק על חלונות עיניי,
מתחנן לצאת
ולכבוש את כולי.
לא אתן לו -
אדחיק.
כי האמת כואבת מדי.



אוויר מעליי
נכנס אל תוכי
עמוק אל הריאות הדפוקות
מלטף את הצלקת
ומראה לי שוב
עד כמה אני אוויר
בעצמי.



כוכב שלי
כוכב קטן
מה שלא תעשה
איך שלא תיראה
תמיד תהיה בצל הירח.




יש תחושות שאי אפשר להגדיר
כי זה משהו לא ברור
כשאתה מרגיש שבור
ובו זמנית באופוריה
או כשלון
מעורב בהצלחה מסחררת
שמסובב את ראשך
וגורם לעיוורון
ושכרון חושים.
בלתי ניתן להסבר
כשאתה מדבר
נשמע נדוש ומאוכזב
כשזה מועלה על הכתב.
אז איך להסביר?
איך את התחושה הזאת להעביר?
אקפוץ מהגג.
אולי זה את המסר יחדיר.


אני בובה תלויה על חוט
שעומד להקרע.
בובת סמרטוטים ישנה
שממנה אף פעם לא נפרדים
מלוכלכת, עירומה
חשופה לקור החיים האמיתיים.
בובה לא יכולה לגדול
לא יכולה להתפכח
ולא יכולה אף פעם
לחיות.


כחולים ואדומים.
כך נראים חיי.
כחול הוא צבע של רוגע,
של ים,
אבל הוא לא כשזה מגיע אליי.
אצלי הוא קר, קפוא, אדיש
מכסה הכל בקרח ואפילו לא מרגיש
שיש מתחת לב, ורגשות
אותם הוא עוטף והופך לאבנים
כחולות, קרות, קשות.
ואדום, אני שואלת-
גם הוא סיפור אחר.
אצלי, הוא לא שומר על הגחלת
אלא הורס וקורע ושובר.
הוא אינו אהבה, או רומן, או אפילו ורד
שנותנים לאהובה
אלא דם, שחיטה של נפש
שנרה מזמן כבה.
עם צבעים כאלה לא אוכל לשרוד...
כחולים ואדומים.
כך נראים חיי.
אולי יום אחד אשנה אותם-
אולי.