'אתה אידיוט', תומר אמר לי, ואני - התחיל להימאס עליי
העניין.'אתה  לא עשית שום דבר בחיים שלך, אז איך אתה בכלל יכול
לדבר על אכזבה?',  הוא אמר. 'ממה היה לך להתאכזב? מה כבר
עשית?'                      
תומר תמיד השרה עליי הרגשה לא נוחה כשהוא דיבר עליי. בעיקר
בגלל  שידעתי שהוא צודק. יש לו, לתומר, התכונה המעצבנת הזאת
להעלות טענות מבוססות והגיוניות. אני לא יכול להתמודד איתו
ככה.                

העפתי מבט מסביב, בעיקר כדי להמנע מהמבט שלו. תומר ישב לשמאלי,
בצד של הים, הצד היפה יותר, ואני הסתכלתי ימינה, בוחן את העיר.
יותר  מדי בניינים גבוהים צמחו כאן בזמן שלא הייתי, והרגשתי
זקן. כמה זמן לא הייתי פה? נראה שכמה חודשים, אולי כבר שנה.
תומר יוכל להגיד לי, אבל נמאס לי לשמוע את האמת שלו.          
                       

'אז מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו?', שאלתי. תומר משך בכתפים,
'תעשה מה שאתה רוצה, נמאס לי לשמור עליך כל הזמן'.            
         

מה הייתי עושה בלי תומר כל השנים האלה? אני חושב שלא הייתי
מחזיק  מעמד. אני חושב שהייתי מגיע לגג הזה הרבה יותר מהר,
ואני לא בטוח   שתומר היה אז בא איתי. ההורים שלי בטח לא היו
רצים אחריי, איכפת  להם בכלל?                                
                     

'אני אעשה את זה', הזהרתי אותו, והוא משך שוב בכתפים והעביר את
המבט אל הים. ניצלתי את ההזדמנות להתבונן באותו כיוון. מתי
בפעם האחרונה הייתי בים? שנים. שנים כבר עברו, אני לא זוכר את
מגע החול ברגליים, בידיים.

'רוני', הוא פנה אליי, 'אתה עושה טעות, כרגיל, אבל אני לא יכול
לשמור עליך כל הזמן. אם אנחנו נלך עכשיו, אתה תעשה את זה פעם
אחרת. תעשה את זה ותגמור עם זה.'

הסתכלתי למטה אל הרחוב ואז העליתי את המבט לאורך הבניין שממול.
   
בכמה חלונות התקבצו אנשים שהסתכלו עליי. מה הם אומרים זה לזה?
על  מה הם חושבים? בעצם, ממתי איכפת לי מה אנשים חושבים עליי?
       

'אני באמת אעשה את זה', אמרתי לו.                            
   

'שקרן'.                                                    
   

השתררה שתיקה מעיקה. במוח התרוצצו להן המחשבות מבלי לנוח לרגע.
   
בשביל זה בדיוק אני צריך את תומר, שיארגן אותן בשבילי. הסתכלתי
אליו וראיתי שהוא בוחן את האנשים ברחוב למטה.                
   

אחרי כמה דקות של שקט, פנה אליי תומר ואמר לי 'נו?'. בדיוק
נפתחה  הדלת של חדר המדרגות מאחורינו ושוטר יצא אל הגג. תומר
מיד זינק,  כמו שהוא תמיד עושה כשמגיעים אנשים אחרים, וכעבור
כמה שניות ראיתי  אותו מתנפץ לרסיסים ברחוב. חשבתי שתומר ימרח
על הכביש בצליל עמום  כזה, וההתנפצות שלו הפתיעה אותי. לאנשים
ברחוב, כך נראה, לא היה  איכפת בכלל, התנועה ברחוב המשיכה
כרגיל.

'מה אתה עושה פה?', שאל השוטר, 'אתה רוצה לקפוץ?'

'לא', אמרתי לו וקמתי ממקומי, 'עבר לי'.

השוטר ביקש לראות תעודות, אבל לא היו לי עליי.

עברו כמה שעות בתחנת המשטרה עד שהם הבינו שברחתי מבית חולים.
שעתיים אחרי זה הגיע דוקטור פינק ושאל אותי מה קרה. אמרתי לו
שתומר שכנע אותי לברוח מבית החולים.

'למה תומר רצה שתברחו מבית החולים?'

'הוא אמר שאתה שונא אותו. עכשיו הוא התנפץ ברחוב, והכל בגללך'
אמרתי לו בכעס.

'זה דווקא טוב מאוד שהוא מת, אולי סוף סוף תשתחרר מבית החולים
שלנו' אמר דוקטור פינק בחיוך.

'הוא לא מת', אמרתי, 'הוא יאסוף את עצמו ויחזור. אתה תראה.'

'אם כך, נראה שעוד תהיה איתנו עוד שנים', אמר הדוקטור וטפח לי
בחביבות על הראש.