אם מישהו היה שואל אותי מה הדבר הכי גרוע שקרה לי ב- 20 שנה
האחרונות הייתי אומר הלידה שלי, 100% חרא של דבר. חם לך, נעים
לך, טוב לך, שוחה בבריכה של מיץ גרביים אבל לא ממש איכפת לך,
בלי קשר לעולם, רק נעימות בראש שלך, ואז דוחפים אותך דרך קשית,
שולפים אותך מהבריכה, ועוד מרביצים לך!!! מי שמע על התנהגות לא
אנושית שכזאת, וכשאתה שוכב שם, רועד מהקור ומהשוק, אתה שומע
מסביבך "איזה חמוד, יש לו את האף של אבא שלו" מה זה צריך להיות
לכל הרוחות??? מי שמע על התאכזרות כזאתי ליצור חי?
השב"כ מפוצצים ערבי מיסכן במכות וכולם צורחים ומייבבים, 20,000
תינוקות ביום מקבלים טיפול כזה ברגע הראשון להיותם ואף אחד לא
אומר מילה, דבר שמצביע על כך שהטעות של המין האנושי לא התחילה
בזה שנתנו לטכנולוגיה וצביעות להשתלט לנו על החיים אלה שלא
היינו צריכים לרדת מהעצים.

שעון מצלצל בקולי קולות. מכה על השעון.
השעון המניאק הקוריאני מצלצל עוד פעם, הפעם אני זורק אותו על
הקיר וקופץ למעלה ומטה על הגוויה המעוכה שלו כדאי לוודא שלא
יעשה את זה עוד פעם, שילמד לקח.
כבר 12:00 בבוקר, מוקדם.  הלכתי לישון ב 6, אחרי שביליתי לילה
בניסיון לשכנע את גדעון לקפוץ מהגג, אל תשאלו אותי למה, הבן
זונה חייב לי 200 שקל, אז זה יותר רווחי שיישאר בחיים, אבל
הייתי שיכור, ומחוק מ 20 פסים של לבן אז לא ממש היה איכפת לי,
שלא תחשבו שאני מסומם או משהו כזה, פשוט יותר קל לחיות בעולם
אם מתעלמים ממנו.
גדעון הבן זונה לא קפץ.

טלפון מצלצל ואני תופס שנרדמתי בישיבה, לענות או לא לענות,
זוהי השאלה, ששייקספיר ילך להזדיין עם אחת מבנות פסיה, הרעש
הזה הורג אותי, אני עונה.
"מה?" אני עונה בקול של אחד שלא ישן טוב כבר כמה אלפי שנים,
כלומר בקול הרגיל שלי. "ג' וני, בוא מהר, גדעון עומד מחוץ
לחלון ומאיים לקפוץ" פולטת רוחה מהצד השני של הקו.
רוחה זו השרמוטה שגדעון מזיין בתחת כל היום במקום לעבוד, היא
נראת כמו שרמוטה ממוצעת אבל התחת שלה אלוהי, כשהיא הולכת זה
פשוט שירה בתנועה, אתה מרגיש איך כל עצב בגוף שלך מתחיל לנוע
לפי קצב התנועה והקיפצוץ  של הישבן הלא נורמלי שלה. תחת כזה
נולד פעם באלף שנה.
"אני מייד מגיע" אני אומר לפני שאני מספיק לחשוב, אחת הצרות עם
קוקאין ואלכוהול שהשילוב של שניהם גורם לי לאבד שליטה על הפה
שלי, וגם על שאר הגוף.
'אני משכנע יותר טוב ממה שחשבתי' אני חושב לעצמי בעודי מחפש
אחר בגדים לבישים בערמות הכביסה המלוכלכות ברחבי הדירה
המיניאטורית שלי.

"איפה הוא?" אני שואל כשאני מתפרץ לדירת החדר של גדעון למרות
שהדלת הייתה נעולה, לא נורא עוד מנעול הלך, בין כך הדלת הזאתי
נפרצה יותר פעמים משאני זיינתי.
רוחה מצביעה על אחד החלונות באלם מהול בהתייפחות, כי כמו כל
שרמוטה היא חייבת לבכות כשזה שמזיין אותה בתחת כל היום מאיים
להתאבד.
בינתיים גדעון עומד על אדן החלון ומקריא בקול רם ונמרץ את
הפואמות המפגרות עד כדי כריתת אוזניים שלו, למען ישמע העולם
ויחדל להתקיים.
אני מוציא את הראש מהחלון. "גדעון, אני יוצא אליך" אני שומע את
עצמי אומר. למה?? למה לכל הרוחות אני עושה את זה? אני אפילו לא
סובל את האידיוט הפלגמט.
"אהובתי ירוקת השפתיים, מה חפצו ידי למשש את עמקי דמעותייך"
מדקלם גדעון ולא מראה סימן שבכלל שמע אותי.
כשאני עומד על אדן החלון לידו אני מנסה לחשוב על טקטיקה שתעזור
לי להכניס אותו לדירה, בינתיים מתאסף לו קהל לא קטן מתחת
לחלון, הזכרתי כבר שהחלון נמצא בקומה ה 18?
לבסוף אני מסנן מבין שיניים אדוקות מפחד "גדעון יא בן זונה,
שלא תעז לקפוץ, אתה חייב לי 200 שקל!" גדעון מזיז את ראשו עד
שהוא מביט לי ישר בעיניים וקופץ.

"טוב, הוא קפץ" אני אומר לרוחה כשאני נכנס חזרה לדירה, בעוד
השרמוטה מביטה בי בהבעה מעורבת של חוסר אמון ותמיהה, "רוצה
להזדיין?"