את יושבת בחוץ ופותרת תשבצים בעקשנות. התסריטים שרצים לך בראש
לא נותנים לך מנוח. ושם, בתוך החדר שלך, במיטה שלך, ישנים
צמודים כמו שני תינוקות, החברה הכי טובה שלך ומושא חלומותיך
הכמוסים ביותר. הקנאה מתפלשת לך בבטן. כואבת ומחפשת מוצא. ואת
שותקת. הם לעולם לא ידעו מה עובר לך בראש ברגעים אלה. רק חסר
שידעו. הדמיון המופרע שלך לוקח דרור יצירתי ואת כבר רואה אותם
חבוקים בדרך לשקיעה. הקנאות שלך מעבירה אותך על דעתך וכרגיל,
את בוכה. כל זוג שנכנס לשדה הראיה שלך מעורר בך חוסר נוחות
מיידי. גם אם הם רק נראים לך כמו זוג. גם אם הם באמת לא סובלים
זה את נוכחותו של זה. גם הפרגון שפעם ניחנת בו נעלם כלא היה.
בגללו. הפכתם לחברים הכי טובים. כי יותר קרוב מזה כבר לא
תגיעי. לא שזה, חס וחלילה, מונע ממך להמשיך לחלום, ולקוות.
לשמוע אותו מדבר בהערצה בלתי מוסברת על אחרות, ולרצות לצעוק
אני כאן, תסתכל עלי! כל כולך כרוכה אחריו. כמו כלבלב חולה
ונאמן. את תישארי שם גם כשירד עליך בכל מאודו. וגם כשיוציא
עלייך את כל הכעסים שהצטברו אצלו במשך זמן ממושך. תנסי להיפתח
אליו והוא שוב יגיד שאת עושה מעצמך מסכנה. ואת כל-כך טובה
בזה.
והם שם, במיטה שלך. גם את היית שם איתם, עד שלא יכולת לסבול את
זה עוד. זאת לא הפעם הראשונה שפרצת החוצה בדמעות. בגללו. בכל
פעם שהוא מדבר עם אחרות הקיבה שלך מתהפכת. את חולנית, מטורפת
על כל הראש. איש לא אוהב אותך ולא יאהב לעולם. וזה דווקא לא
בגללו. כי אין לך גבולות. את לא יודעת לתת ונותנת יותר מדי. רק
את יודעת כמה תחליפים זולים שלו מצאת. וכמה טעית. וכמה את
ממשיכה לטעות כל פעם מחדש. בסוף את תמותי. לבד. והוא ימשיך
לחיות, בלעדייך. והוא יתחתן ויהיו לו ילדים מקסימים. ושוב,
תקנאי. רק הפעם, מלמעלה.