הרחק אי שם עומד הר נטוש, שלמרגלותיו עמק צר, חתום בסלעים
שלאור השקיעה נראו כגמדים וורודים, שעוד רגע יזנקו לעננים בכדי
לתור אחר הארמון של שלגיה.
אנשים מעולם לא פסעו אל תוך העמק, מעולם לא החרידו את שלוותו.
באביב הסלעים הוארו באור ורדרד לאור הירח, בעוד פאונים חוללו
ביניהם, שרים מזמורים אל הכוכבים המתנוצצים.
עם בוא הקיץ, יצאו פיות לאור הירח , והעירו כל גרגר חול בשיר
מרומם, שהיה חודר עמוק אל תוך הנפש, ומשאיר בתוכה מעין כאב
עמום, של עונג ובהלה.
בחורף דיאדרות השתכנו בעמק, מחוללות לרגלי נחל של מי גשמים,
ענפיהן הירוקים מונפים למעלה ושערותיהן הגולשות היו מתנופפות
בעוד הן רקדו לאיטם, במחול משונה , רועד מרוב משובה.
העונות דומות היו לגלגל, המתהפך לאיטו מעל ראשי שוכני העמק .
בליל קיץ הרה אסון. חתול וסוס שעברו ליד ההר שמעו את השירים ,
וליבם נצבט בקרבם מכאב. וכך, בעוד הפאונים והדיאדרות חוללו
מסביב למדורה ובני הלילית הבהירים ישבו והביטו בכוכבים שנדמו
כנוסקים מעלה מעלה ומיד חוזרים ומתקרבים לארץ, כה קרובים עד
שניתן היה לחוש באורם הדל ,הגיע לעמק סוס אציל, נושא על גבו
חתול שפרוותו היתה כמעין ענן אפר.
הסוס הגיע בדהרה אצילית מבשר בתרועות בלשון בני האדם "ראו את
אדוננו הרם והנישא , והשפיעו עליו מכל טוב , וזכו בחסדו
המרומם".
הפאונים קפצו ממעגל המחולות והדיאדרות נעלמו אל מעבר לחורש
העצים.
שוב ושוב חזר הסוס על דבריו עד אשר נרדם.
כאשר התעורר קרב החתול אל הדיאדרות ולחש באוזניהן, הידעתם כיצד
העולם סובב?
כיצד השמש עולה מתוך הים ומיד לאחר צוללת לתוכו, משאירה אחריה
עולם חשוך?
הידעתם את הכסף והממון והעונג?
הידעתם את הפינוק העצלות והניצול?
כיצד חייתם מבלי לדעת את תענוגות העולם?
לאט לאט, חודר בדבריו הארסיים, הניע החתול את הדיאדרות
והנימפות לעזוב את העמק ,ולצאת לחפש אחר האושר האמיתי.
מחוץ לעמק אבדו הדיאדרות במועדונים חשוכים מאחורי מיטות לחות
כשמעבידיהם כופים עליהם לעבוד, עד שכל הטוב והשמח שבה ניתק
ונאבד, בתוך הים של הכאב.
הפאונים גילו את מזימת החתול והסוס והחליטו להרגם, אולם החתול
נמלט מבעוד מועד והשאיר את הסוס למות לבדו, בעוד הוא נמלט אל
מעבר לעמק המכושף אל עלטה נצחית שבלעה אותו. הפאונים יצאו לחפש
אחר הנימפות ונטבחו בידי ציידי מכשפות או נמכרו כאטרקציה
לקרקס.
רק אחרונת הדיאדרות נשארה בעמק, שבו העצים הפכו עבותים יותר
ויותר, והנחל גאה כל שנה יותר ויותר ואיים להציף את העמק.
היא נשארה בצל העצים שם חוללו הפאונים, שרה את עצבותה לשמש
ולכוכבים, כה כאובה היתה שירתה, עד כי המוזות עצמן באו לתור
אחר מקור השירה והאזינו לדיאדרה, ששיריה המיסו את הסלעים וגרמו
להם לבכות, וששירתה הייתה חדורת כאב וצער עמוקים לאין שיעור.
דיאדרה שרה על חורבן העמק ועל מעגל הסלעים שכבר אינו קיים, ועל
הסלעים שהפסיקו לנגוה בורוד וחזרו לאפרוריותם.
היא שרה כשהעמק הוצף ונשאר רק אי קטן.
היא שרה כשהמים השיקו לרגליה וטיפסו במעלה מותניה, נותנת לגלים
לפזר את שערה סביבה.
היא שרה לצד אחיות הגורל וישישת המוות, שעמדו לצידה והזילו
דמעות בעודן מתכוננות לקטוע את חוט חייה.
היא שרה עד שהמים כיסו אותה וחוט החיים ניתק, והיא צנחה אל
האדמה בקרקעית האגם, שערה מתנופף סביבה כמו שושנה .
הסלעים החזירו את קולה, את הצלילים רווי הכאב בפעם האחרונה,
והעמק נדם.