אני נולדתי ממש ממש בטעות, הכל היה מבולגן במשפחה. קשה לי
להגיד שהיה כיף לגדול שם. כולם היו עוד עצובים בגללה. קראו לה
ניצן והיא היתה אמורה להיות אחותי הגדולה, אבל היא לא היתה. כי
בדיוק באותו יום טיפשי שבו נולדתי היא החליטה לא חגור, לא יודע
למה אבל היא בטח חשבה שיהיה לה ככה יותר כיף. היא בטח לא חשבה
עלי, על המסכן שיוולד לתוך השבעה שלה, לתוך החדר שלה, לתוך השם
שלה... ואני עוד לא מדבר על אבא שתמיד ציפה ממני להיות יותר
משלם ממנה, וזה היה קשה.
כשהתחלתי ללכת אמרו שהיא התחילה לפניי, אבל ישר קישרו את זה
לזה שזה אפילו טוב. אם אני אתחיל ללכת מאוחר, אני אכנס
למכוניות מאוחר. היו להם שתי אובססיות; לגבי כל כלי רכב שהוא,
ולגביי.
הם התנגדו לכל דבר שיכול היה לקרב אותי חצי צעד לכיוון הכביש,
הם היו בטוחם שתבוא מכונית ותדרוס דווקא אותי.
ככל שהתקרבתי לגיל הזה שבו היא מתה, הם החזיקו בי יותר, המצב
הגיע לזה שאסור היה לי לסוע במכונית של חברים שלי. מה זה החיים
האלה? עכשו שאני נזכר בזה אלו היו חיים, אומנם לא חיים של נער
בן 16, אבל גם היום אני לא במיטבי.
הכל הסתיים בזה שיום בהיר אחד לקחתי את האוטו של אבא, שהעלה לא
מעט אבק ב16 השנים שעמד בחניה מול הבית, והחלטתי שנמאס. אני
כבר לא ממש זוכר מה קרה אבל הגעתי למצב של תאונה כנראה, אני רק
משער כי אף אחד לא חשב לנכון להסביר לי. באתה תקופה גם לא ממש
הצטערתי על זה, רק היה קצת חבל על הילדה הקטנה ההיא.

היום ההורים שלי קראו לעוד ילד ניצן, יש להם מן מסורת כזאת.
הניצן הראשון שלהם נבלה והשני הפך לצמח, השלישי רק בן 6 אבל
יגיע גם זמנו. אני מרחם עליו, אפילו שהוא שונא אותי, גם אני
שנאתי את ניצן. הוא בא לפה רק פעם אחת, הוא אמר לי שאני מניאק
ושהוא שונא אותי, ואז אמא התחילה לבכות ולהתעצבן עליו, היא
אמרה שחס וחלילה אם בדיוק אני אתעורר ואשמע וזה יהרוס לי את כל
המצב רוח להתעורר, אבל אני ער כבר הרבה זמן, ממש מההתחלה, רק
שאני תקוע בתוך הגוף הזה שממש ממש מסרב לזוז וזה קצת מעצבן.
היום הם כבר באים פחות, גם את ניצן ההיא הם כמעט לא מבקרים, כי
יש להם ניצן חדש. ניצן שבעוד 10 שנים יסיים את החיים גם הוא
באיזה בית חלים, והכל גלל אחותי הגדולה, לא התחשק לה לחגור
ביום שנולדתי...



סיפור חינוכי ביותר! לא?

ינואר 2002