איחרתי את הרכבת. או כך לפחות היה נדמה לי, כי כשהגעתי לתחנה
לא היה בה איש.
התחלתי לחשוב על החיים שלי, ואיך שבחיים שלי לא איחרתי לשום
מקום. כזאת אני. אף פעם לא מאחרת. אבל ביום ההוא, כשהגעתי
לתחנת הרכבת, איחרתי כנראה.
ממולי עמד נער, בערך בגילי, שנראה כאילו הוא מחפש משהו או
מישהו, ואולי אפילו מישהי. הוא היה גבוה ורזה. היה לו שיער חום
חלק שהזכיר לי הרים מושלגים בארץ רחוקה וקסומה, אבל מה שהכי
בלט היו עיניו הכחולות. העיניים שלו משכו אותי בצורה מוזרה. הן
נראו לי כמו אוקיינוס גועש ועמוק אשר קורא לי לטבוע בו, ולמען
האמת, כלל לא היה איכפת לי לטבוע בו.
נדמה לי שבמשך חמש דקות ארוכות בהיתי בו, ובכלל לא שמתי לב
שהוא בהה בי בחזרה. המבט בעינו רמז שהוא מרגיש אבוד, אבל באותו
זמן לא הבנתי את זה. הייתי משוכנעת שהוא נרתע מן הדרך שבה
בהיתי בו, והסטתי מיד את מבטי מטה לעבר פסי הרכבת,אך הרגשתי
שהוא עדיין בוהה.
לאחר מספר שניות בקע קול מאותו נער שהשתלט על מחשבותיי ושאל אם
אני יודעת מהיכן עוברת רכבת השקט. עניתי שזה צירוף מקרים,
ושבמקרה ממש גם אני מחכה לה והיא עוברת ממש כאן, אך כנראה שהיא
כבר עברה ושפספסתי אותה, וששמעתי שמועה שזו הרכבת האחרונה מן
הסוג הזה שתעבור פה היום, ואולי שתעבור פה בכלל. מבטו של הנער
היה חשדני. ודאי כי לא הבין מדוע אני מחייכת כל זמן שסיפרתי לו
את הדבר האיום הזה- שפספסתי את הרכבת. למען האמת גם אני לא ממש
הבנתי. אבל משהו בו, משהו לא ברור, גרם לי לחייך. הבטתי בו
ואספתי מכל חדרי לבי את כל טיפות האומץ שרק מצאתי, ואמרתי:
"שלום, אני גיל". הנער הביט בי כמה רגעים ולא אמר דבר. הוא
ודאי נדהם שבן אדם כמוני יפנה בכלל לבן אדם כמותו. אני כבר
התחרטתי על שהוצאתי את 3 המילים מהפה עוד לפני שיצאו ממנו.
ידעתי שזה בטח יוביל לעוד רגע מביך בחיי, שכבר היו עמוסים
בכאלו. בעוד אני שוקעת ברחמים עצמיים מוכרים בקע שוב קול מן
הנער ממולי: "שלום",אמר, "אני טל". טל, השם הזה הדהד במוחי
שעות ארוכות לאחר מכן ללא הפסקה. איזה שם קסום. פתאום הכל
התחבר לי: הפנים, השיער, העיניים, השם הקסום- כולם כבר היו
קיימים אצלי בראש, בדמיון ,עוד קודם.
"גיל", אמר, "שם של בן, לא?"
"כן", עניתי. "שם של בן. לא יודעת למה החליטו לקרוא לי ככה.
כנראה שההורים שלי חשבו שגיל זה שם יפה לבת"
"האמת", הוא אמר, "זה שם די מיוחד לבת. דווקא אהבתי".
"אני לא אוהבת, אבל תודה", עניתי.
התחלנו לדבר. הוא אמר שהוא לא מכאן, אבל שבקרוב הם עוברים
לכאן. לכן הוא רצה לבדוק קצת את השטח, להכיר. הוא אמר גם שהוא
תמיד שמע סיפורים על רכבת השקט הזו, שעוברת כאן מדי פעם, ושרק
המקדימים עולים עליה, כי אין הרבה מקום בפנים, ובכלל, כי
המקדימים הם בדרך כלל יותר אחראיים ויותר שקטים,ואף אחד לא היה
רוצה שמישהו עם הרבה רעש יעלה על הרכבת.
אמרתי ששמעתי פעם שמי שמקדים הוא בדרך כלל מי שגר רחוק, והוא
לא בהכרח אחראי. הוא אמר שאין לו מושג, ובכלל, אין לו כוח לדבר
על זה, כי במילא פספסנו את הרכבת. כשהוא אמר פספסנו זה הכה בי:
פספסתי את הרכבת. אבל לא רק אני, גם הוא פספס אותה. זה נתן לי
תחושה שהוא מבין אותי, כי פספסנו את השקט יחד.
ירדנו לבית הקפה הקטן שמתחת לתחנה. לא היו שם הרבה אנשים. אולי
בגלל "המצב", אולי בגלל שרובם לא פספסו את הרכבת. הזמנתי הפוך
והוא שוקו. הוא סיפר לי שיש לו 2 אחיות- אחת גדולה ואחת קטנה,
ושהוא לומד בכיתה י"ב, או יותר נכון ילמד בכיתה י"ב, ברגע שהם
יעברו. לא נורא, חשבתי, זו רק תחילת השנה, הוא יוכל להשלים.
סיפרתי לו שיש לי אח גדול אחד שלא גר בבית, ושזה די מעיק לגור
לבד עם ההורים, כי אז הם מתרכזים רק בך, ושאיזה כיף לו שיש לו
בבית עוד מי שיכולים להתרכז בו חוץ ממנו. הוא אמר שהוא לא
יודע, ושלכל דבר יש יתרונות וחסרונות. חשבתי, שהוא לא יודע
הרבה דברים.
השעה הייתה עשר בלילה. הרכבת שכנראה פספסנו יצאה לפני חמש
שעות. אמרתי לו שכבר מאוחר, ושאני בטוחה שלא תעבור פה עוד רכבת
בקרוב. הוא אמר שחבל, ושהוא רצה כבר לעלות עליה, ולראות איך
נראה שקט. אמרתי לו שאני מאחרת את הרכבת הזו כבר חמש שנים
ברציפות, כל פעם מסיבה אחרת שלא באשמתי כמובן, ושאני מתה כבר
לראות איך נראה השקט. הוא אמר שיכול להיות שלא נועדתי לראות
שקט, ושיש אנשים כאלה.
כשנפרדנו, נתתי לו את המספר שלי,והוא אמר שהוא יתקשר כשהם
יעברו. לא חשבתי שהוא יתקשר, אבל נתתי את המספר בכל זאת, כדי
לא ליצור אי-נעימות. הוא פנה לאחור והתחיל ללכת. הבטתי בו מספר
רגעים, נזכרתי בעיניים הכחולות והמסתוריות שלו, שטבעתי בהן כל
הערב, ופניתי ללכת הביתה.
כשהגעתי הביתה אמי שאלה אותי:" איפה היית? שוב פספסת את הרכבת
ההיא?"  
"כן", עניתי, "אבל זה לא באשמתי".
"כן",אמרה,"זה אף פעם לא באשמתך".
נכנסתי לחדר ושמתי את הדיסק האהוב עליי בווליום גבוה במיוחד,
כדי לא לשמוע את הצעקות של הורי להנמיך את ה"רעש" הזה.
התיישבתי על המיטה. חשבתי על העיניים שלו, ועל זה שפספסתי את
הרכבת. התחילו לרדת לי דמעות,והן זלגו וזלגו. לא ידעתי מהיכן
הן מגיעות. אולי הן היו שאריות מהאוקיינוס העמוק והמסתורי
שטבעתי בו קודם.
השיר הראשון נגמר והיה שקט. הכל היה שקט. אפילו הדמעות השתתקו
לרגע. ידעתי שזה לא יימשך זמן רב, זה אף פעם לא נמשך זמן רב.
פתאום נשמעו צעקות: "גיל! תכבי כבר את הרעש הזה!"
לא הבנתי על איזה רעש הם דיברו. כי סוף סוף הכל היה שקט.
אולי למרות הכל לא פספסתי את הרכבת...