"הממ... ריח מוזר עולה עם מי הברז האלה .. ".
אומר האיש שאין לו טעם וריח בבני האדם.

"מה עובר עליך ?  אתה שונה במקצת היום".
חושב האיש החכם מדי בקול , שוב.
"מיאו..." מוסיפה אשת החתולים ובו בזמן מזדקר זנבה , לאות הנאה
ממשחקי מילים שכאלה.
הרוח הצפונית אורגת אותם מחדש בנקודת אחת בודדה , ומניחה
לשלושתם ,רק הפעם , לצאת למסע ביחד.

המסע זינק לדרכו כבר מזמן , ובעוברם בפאתי גינה נרחבת שקורנת
קשת משלה מעל  , ירוקה ,  אסף בידיו האיש שאין לו ריח את אשת
החתולים.. שחס וחלילה לא יחלוף פתאום איזה כלב ויבריח אותה ,
את אשת החתולים למחוזרת רחוקים רחוקים בעודו נובח רודף אחריה ,
אף אחד מהשלושה לא רוצה שזה יקרה לו.. או לגבירה הקטנה.
האיש שאין לו ריח ידע להיות החלטי ולנקוט בפעולות טקטיות -
פרקטיות כשבאה עת לבקשן  , רגיל לעשות הכל , את כל העבודה שאיש
לא רוצה לעשות, ונוהג בזאת שהשמש מסתובבת סביבו בעוד הוא רץ
מפגישה לפגישה ומנהל שיחות טלפון שמנהלות את העולם.
אך הוא.
צנוע מכדי לגלות שזוהי האמת..
הם חולפים ליד פסל לבן של אישה מצחיקה שאוכלת בננה ,
ולרגליה..קליפות תפוזים.. השלושה צוחקים , בעוד האיש החכם מדי
, מתקשה להשתלט על יוהרתו ושחצנותו , ותוך כדי צחוק העמום מנסה
לנתח בקול את הפסל של האישה..שכולם ישמעו כמה הוא חכם.
"לדעתי..." אומר "האישה מייצגת פעולה שאתה עושה..מצפה שתבוא
תחתיה תוצאה ספציפית , ופתאום בלי הסבר , נובעת תוצאה שונה
לגמרי , מפאת ריבוי המשתנים" אולי , חושב לעצמו אך לא אומר.
השניים מקשיבים לו בדריכות , טובי לב ומזג , ולאחר מכן בוהים
קצת בפניה המבולבלות והעצובות של האישה בפסל.. והם מסכימים
בהניד ראש בניהם, חתולה קטנה והאיש שאין לו ריח בבני האדם ,
שהפעם צודק האיש החכם , הפעם דיבר בהגיון.
על כר הדשא שנשקף מימינם משחקים ילדים קטנים בתופסת מסביב לעץ
ברוש ענק..משתובבים להם , צוחקים עד כלות נשמתם למרות שאף אחד
מהם עדיין לא תפס את חברו , או תפש מה הולך פה.
שלושת גיבורינו ממשיכים במסעם ברגל , מתקדמים לעבר היציאה מהגן
הענקי ובוהים בקרב ובא.
חורשה..
יפה וחביבה שכל עציה נטועים בטור אופקי אחד , משתרכים עד לאופק
בצבעם השקדי.. , יוצרים בזאת אווירת ילדות שמורעפת במניפת הרוח
הנושבת עליהם.
בהיכנסם , ממתין מעט האיש החכם מדי ששני ידידיו יתקדמו מעט
לפניו..קצת מרחק בא לו , אוויר לנשימה מצחוקם ומצב רוחם
המרומם.. רוצה לחשוב קצת.

לאחר שהתקדמו הוא מביט קדימה , שומע את שיחתם החביבה של השניים
ממרחק מה.. צוחקים ומדברים על הא ועל דא , בעוד אשת החתולים
הקטנה החמודה והעדינה , עדיין יושבת אל בין ידיו של האיש שאין
לו ריח.
הוא רואה את זנבה האפור מזדקר לו מביו בבואתו הגדולה של האיש
וחושב לעצמו , אולי גם הוא ישא אותה קצת.. זה נראה כיף , ךך
הוא פוחד שבניגוד לידידו שאין לו ריח ,לו לא יהיה על מה לדבר
ולצחקק כל כך הרבה עם אשת החתולים..נושאי השיחה המשותפים שלהם
מועטים , וסתם יהיה מצב לא נוח של שתיקה קודרת אפלולית כזו ,
בלי הסברים ואיש לא יודע בעצם למה היא שם.. רק זה חסר לו , עוד
בלבול בחייו.