שקט... שקט שקט
ואני כאן לבד
פרפר אחד נתפס במאוורר
ואני שומעת רק את משק הכנפיים הנואש שלו
(אבא של שחר היה צריך לדאוג לכיסוי של המאוורר, אבל הוא לא עשה
את זה)
שקט........
פעם ריב היה ריב
פעם פיוס היה פיוס
(בהתאמה)
עכשיו
כלום.
רק שקט.
הוא עוד ניסה לצעוק בפעמים האחרונות
אבל תמיד השתקתי אותו
(הילד...)
ומאז הוא למד להתכנס אל תוך השקט
ואני נשארתי בו
נשארתי פה.
ראיתי אותו רועד מזעם
ראיתי את השפתיים שלו רוטטות
שמעתי את הקול שלו שעוד מעט יגיע לטונים  הצווחניים האלה, שאני
כל כך לועגת לו כשהוא מגיע אליהם
אבל הוא לא הגיע
הוא סינן משהו מבין השיניים
ניגב את הזעה ממצחו בגב ידו
ויצא
לפני זה הוא עוד הספיק להתקרב אליי ולהרים מול פרצופי את ידו
המגובסת
בתנועה מאיימת
אבל רק לשבריר שנייה
וכבר הוריד את ידו הכבדה בהיחבא
כאילו מתבייש בה על שעלתה מעצמה
ועוד ניסה להצמיד את מבטו אל עיניי
להצמית את מבטי
רגע ארוך זה היה
ואני לא  הצבתי לו מבט בחזרה
וכך איבד המבט הנוקב שלו את כל כוחו
(אני כבר למדתי איך לשבור את המבט הזה)
והלך
ושקט.
שקט.
כל כך רציתי פעם שקט
כשהוא היה צועק ומגיע לטון הגבוה, הצווחני הזה, הייתי מתביישת
מתביישת מהשכנים שישמעו, מתביישת מעצמי שזה מה שנפל בחלקי
אבל הוא כבר למד, הלעג הקר והלגלוג לימדו אותו לאצור בתוכו את
הכעס את הרוגז את החום
והוא סינן כמה מילים והלך לו עם היד הארוזה שלו
ואני נשארתי לשבת באותה תנוחה שישבתי בה כל הערב
אל שולחן האוכל
מול הצלחת
שהכרחתי את עצמי לרוקן אל פי לאט לאט בעוד הוא נואם לי את
עיקרי המשנה שלו ומסביר את הסיבה  לכעסו
צופה בפניו שהולכים ומסמיקים
מסמיקים
ומחווירים
חליפות
אוגרת בפה את העיסה ומכריחה את עצמי לבלוע אותה מדי פעם, בעיקר
כשהוא מסיט את מבטו, שלא יראה שזה קשה
שחר ישן
קמתי
נעלתי את הדלת אחריו
(והוצאתי את המפתח מהדלת)
ניגשתי לשירותים
ודחפתי שתי אצבעות לגרון.