באמצע החצר שלנו יש עץ עקום. לא סתם עקום- כמעט מעוות, משהו
שלא מהעולם הזה, אבל עדיין עץ.
סבא תמיד מספר לכל הנכדים שלו סיפורים על העץ מהתקופה שהוא עוד
היה צעיר ואפילו לא פגש את סבתא. כולם תמיד יושבים סביבו
בעיניים עגולות גדולות, וחור שחור וגדול במקום הפה. והוא מספר
ומספר, לפעמים בטעות את אותו סיפור פעמיים- רק שהנכדים לא שמים
לב, האוזניים שלהם בטח סתומות מלכלוך או משהו כי הם לא מצליחים
להקשיב לו באמת.
לי סבא לא מרשה להקשיב לסיפורים, האמת שאסור לי לעשות הרבה
דברים כמו הנכדים. כשסבא לוקח את הנכדים פעם בשבועיים לגן חיות
או גן משחקים אני תמיד נשארת בבית לשמור על הבובה של סבתא.
סבתא נסעה לפני כמה שנים להחזיר את דוד אלירן שנסע לאמריקה
וקרא לעצמו לוראן עם ריש כזאת שמתגלגלת "לוררררראאאאן"... סבא
כעס עליו כי הוא "חסר אחריות ופרזיט" דודה אלה וכל הנכדים
החליטו שאם סבא כועס (סבא אף פעם לא כועס הוא "איש תרבותי") אז
זה אומר שצריך גם. רק סבתא חשבה שאפשר אולי לשכנע את דוד אלירן
שעכשיו הוא לוראן ונסעה אחריו לאמריקה.
סבתא לא חזרה מאז, אבל היא השאירה הכל כמו שהיה בעיקר את הבובה
שלה. בעצם לסבתא לא ממש היה איכפת מהבובה. לא עד כדי כך שצריך
לשמור עליה כל הזמן כמו שסבא רוצה. אבל לסבא הבובה כן חשובה.
סבא הוא זה שזכה בבובה פעם בלונה-פארק והביא אותה לסבתא במתנה,
זה היה פעם כשהם עוד היו אוהבים. עכשיו הם סתם סבתא שרודפת
אחרי הבן שלה באמריקה וסבא שמטייל עם הנכדים.
דודה אלה עברה לגור בבית חולים. סבא אמר שהיא ב"מצב נפשי קשה"
וש"חבל שילדה כל כך טובה סובלת כל כך מהעולם הרע הזה" ואז הוא
פתאום ראה שאני מקשיבה ולא כל הנכדים והוא נורא כעס. הוא אמר
לי ללכת מהר לחצר ולהישאר שם עד שיהיה חושך- אפילו שהוא יודע
שאני לא אוהבת את החושך.
החושך לא נחמד כל כך, הוא לא מדבר בכלל - אפילו לא שטויות כמו
דודה אלה, ואפילו לא מציק ומעליב כמו הנכדים, הוא סתם עומד
מולי- אבל מספיק רחוק כדי שאני לא אוכל לראות אותו. אני לא
אוהבת לא לראות, כשאתה לא יכול לראות משהו סימן שהוא סוד.
הנכדים תמיד מחביאים סודות אחרי שהם חוזרים מהטיולים עם סבא.
פעם ניסיתי לראות אבל הם לא הסכימו ודחפו אותי לחצר.
בחצר טיפסתי על העץ העקום. אני תמיד הולכת לעץ העקום כשאני
צריכה להיות בחצר. שם למעלה בין הענפים שלו זה כמעט כמו טיול
בגן חיות, או להקשיב לסיפור על חיילים גיבורים ונסיכות. אף אחד
לא מצליח לטפס על העץ העקום חוץ ממני. כל הנכדים שמנים מדי
וסבא זקן מדי ודודה אלה לא גרה בבית וגם כשגרה בבית היא פחדה
מהחצר ואותה סבא אף פעם לא הכריח "להתמודד עם הפחד".

ואז פעם סבא הלך עם הנכדים להרבה זמן. ובהתחלה ישבתי עם הבובה
כמו שהוא אמר ושמרתי עליה טוב- טוב, שום דבר לא פגע בה. אבל
שמרתי עליה עוד ועוד וסבא לא חזר. בסוף לקחתי איתי את הבובה אל
החצר וטיפסתי איתה על העץ העקום. כשסבא והנכדים יחזרו אני אשמע
אותם הולכים ברחוב ואז אני ארוץ מהר פנימה הביתה עם הבובה. סבא
אמר שאסור להוציא את הבובה החוצה כי "הלחות מזיקה". לא הייתי
בטוחה מי זאת הלחות הזאת ומה בדיוק היא תעשה לבובה אבל לא
עניתי לו. אם עונים לסבא הוא יכול לכעוס ולהשאיר אותי אפילו
לילה שלם בחצר.
פתאום שמעתי צעדים הולכים ברחוב. ישר קפצתי עם הבובה, ואפילו
שעיקמתי קצת את הרגל וכאב לי לא נשארתי במקום ורצתי לתוך הבית.
ממש לפני שנכנסתי שמעתי קול מדבר אליי. הסתובבתי וראיתי שהקול
היה יפה עם עיניים שחורות עמוקות כאלה. בהתחלה נבהלתי כי הקול
הזכיר לי את החושך עם העיניים השחורות שלו אבל הוא נראה טוב.
והוא נראה אז הוא לא היה סוד. מי שהוא לא סוד לא יכול להפחיד.
חייכתי אל הקול בשקט.
"ילדונת, למה את בחוץ לבד? זה מסוכן לילדה קטנה כל כך, איפה
ההורים שלך?"
הפסקתי לחייך סבא אמר שאם מישהו שואל אותי על ההורים שלי אני
צריכה לברוח מהר כי הוא איש רע. אבל לא יכלתי לברוח מהעיניים
הטובות האלה אז פשוט שתקתי ועמדתי יפה כמו "ילדה מחונכת".
העיניים ניסו שוב.
"אין אף אחד בבית? חבל באתי לפגוש את מר יצחקי, זה אבא שלך?"
מר יצחקי היה סבא. בדרך כלל רק חיילים גיבורים, שוטרים רעים
ורופאים טיפשים קראו לו ככה. אבל האיש עם העיניים לא היה חייל
או שוטר או רופא.
"את יכולה להכניס אותי למר יצחקי?"
עשיתי לא עם הראש, עדיין לא דיברתי, סבא יכול לכעוס עם אני
אדבר עם איש "זר".
"למה לא?"
הצבעתי על הבית הריק ונראה לי שהוא הבין, הוא התיישב על הדשא
בחצר. לא על כיסא נוח או כיסא סתם אלא על הדשא באמת. סבא
והנכדים אף פעם לא ישבו על הדשא. סבא אמר שהנכדים "רגישים מדי"
וקנה הרבה הרבה כיסאות.
הלכתי אחרי האיש עם העיניים כאילו הוא מושך אותי איתו בחבל.
ישבתי לידו והסתכלתי טוב על העיניים שלו.
"אולי תגידי לי משהו"
כלום
"איך קוראים לך?"
"את יודעת, באתי בשבילך בעצם"
השתדלתי להחביא את החור השחור שרצה לצאת לי מהפה, ולהחזיר את
העיניים למבט המשועמם הרגיל שלהן.
האיש כנראה הצליח לראות.
"קבעתי עם מר יצחקי לקחת אותך כבר לפני כמה זמן, לפני שנולדת
בעצם, הוא היה אמור לתת לי אותך מזמן, והוא לא מטפל בך כמו
שאמרתי לו. לילדה קטנה אסור להיות בחוץ לבד."
רציתי להגיד לו שאני כבר לא קטנה. אבל הוא המשיך לדבר.
"עכשיו אני אקח אותך איתי, בואי יהיה כיף"
זזתי קצת אחורה, רחוק ממנו, אסור לי ללכת ולהשאיר את הבובה
לבד.
"תפגשי את גברת יצחקי והבן שלה"
גברת יצחקי זו סבתא, והבן שלה זה דוד אלירן.
"מה נוסעים לאמריקה?" שאלתי בלי לסגור את הפה, נותנת לחור
השחור לצאת החוצה.
האיש צחק וזה קצת הפחיד אותי היה לו צחוק קר.
"כן חמודה, לאמריקה"
סבא אומר שאמריקה זה "מאורת שרצים נתעבת". זה נשמע לא נחמד כל
כך.
"אני מעדיפה להישאר כאן"
העיניים התאכזבו.
"יהיה כיף"
"כשסבא יבוא תגיד לו ונלך ביחד"
"אבל זה יהיה עוד הרבה זמן"
"אז נחכה הרבה זמן"
"אני לא יכול לחכות אני צריך שמישהו יבוא איתי עכשיו"

לא רציתי ללכת, העיניים משכו אותי יותר מדי ועכשיו זה היה
מפחיד. נתתי לו את הבובה.
"קח אותה היא מאוד חמודה"
האיש והעיניים שלו חייכו חיוך עצוב והלכו.
אני טיפסתי על העץ העקום כדי להתחבא מסבא כשהוא יחזור. הוא בטח
יכעס כי איבדתי את הבובה לאיש עם העיניים השחורות, סבא תמיד
אומר שאסור לתת דברים לאיש עם העיניים השחורות כי הוא לוקח ולא
מחזיר, וזה "לא מנומס". בכלל סבא תמיד פוחד שיום אחד האיש יבוא
וייקח אותו. הוא קורא לזה בכל מיני שמות, אני הכי אהבתי שהוא
אמר ש"השחור לא ישיגנו עד ליום הדין". ידעתי שהצלתי את סבא
מהשחור ושהוא היה שמח אם היה יודע אבל אסור לי להגיד לו כי אז
אני "מתרצת" את ההיעלמות של הבובה.

התחברתי לענפים של העץ העקום. ככה סבא לא ימצא אותי, אף פעם.