בבוקרו של היום השביעי התעורר אלוהים עם הנגאובר נוראי. למעשה
כלל לא ישן באותו הלילה, שהרי היה אלוהים ובתור שכזה לא ממש
נדרש לשינה. בכל זאת החליט להתעורר עם הנגאובר נוראי, פשוט כי
זה נראה לו הדבר הנכון לעשות. מאז ומתמיד ייחס חשיבות רבה
לעשיית הדבר הנכון, וממילא לא היה איש שיבקרו. כשאתה כל יכול
אתה חייב לשמור לעצמך על איזו מסגרת, אחרת סתם תשתגע.

מאז אתמול היה קצת מסוחרר. בימים האחרונים הכל הלך כל כך יפה.
אור, חושך, אדמה, צמחים, חיות, ואז פתאום בום - בני אדם. מה
לעזאזל חשב לעצמו? מניד בראשו הטרנסנדנטלי שירך עצמו לחדר
האמבטיה. הקול שהשמיעו נעלי הארנב הצמריריות כשהתחככו ברצפה
ניחם אותו מעט. משהו בכל זאת הלך לו.

הפנים שנשקפו אליו במראה היו עייפים. זיפים בני ששה ימים עיטרו
את סנטרו האלוהי וקמטים שהגיעו טרם זמנם חייכו אליו בציניות
אכזרית. הוא הרים גבה, מצמץ, פתח וסגר את הפה, צמצם את עיניו.
הפנים במראה חיקו את מעשיו בדייקנות. בסך הכל היה אלוהים, מי
היו שיגידו לו לא?

כשסיים נשארו בכיור כמה שערות לבנות ארוכות. קשה להגיד שהיה
מודאג. הרי בכל רגע יכול היה לשנות את מצבו כישות
אנתרופומורפית ולהוריד מעצמו עשרים שנה. אם היה מאוד רוצה היה
יכול אף לשנות את דמותו לחלוטין, לחציל, נאמר. ובכל זאת, הטריד
אותו ללמוד עד כמה השפיע עליו כל העסק מאתמול.

מדהים איך החיים משתנים ברגע. שניה אחת יש לך עולם נחמד ביד,
צעצוע קטן שיצרת לעצמך שמבטיח שעות רבות של הנאה ומשחק. אתה
בונה עוד קצת ועוד קצת, וכל דבר שאתה מוסיף רק גורם לך להתפעל
מעצמך יותר למרות שתמיד ידעת שאתה מוכשר. ואז אתה מוסיף דבר
אחד קטן ובבת אחת הכל משתנה. בני-אדם. שוב הרגיש את ראשו
מסתחרר. בתוכו הרגיש בחילה קלה.

אחד הדברים הנחמדים בלהיות אלוהים (ויש לפחות שלושה כאלה) הוא
שאתה לא מוגבל על ידי דברים קטנים ומעצבנים כמו זמן או מרחב.
היקום כולו על כל היבטיו ומימדיו וכל שנכלל בו אי פעם נפרש
לפניך בכל "רגע" נתון. אם בחר אלוהים למקד את ישותו  בקיום
לינארי כלשהו הרי הייתה זו בחירה בלבד, ועדיין נותר מודע לכל
הרגעים האחרים, לכל האפשרויות. מרגע בו שינה ויצר את המציאות
באופן מסוים יכול היה לראותה נפרשת לפניו וממלאת את היקום
כולו, קליידוסקופ מרהיב של סיפורים וריגושים. משחק היצירה
הקיומית היה חדש ומרגש עבורו, ובמידה מסוימת היה הדבר כמו פארק
שעשועים ענק בו אתה נמצא על כל המתקנים בבת אחת, חווה כל קימור
ברכבת ההרים בו זמנית עם כל האחרים. האפקט, כשעשה דבר מה
מוצלח, היה משכר. כשטעה היה הרסני הרבה מעבר לכל דבר שיכול בן
אנוש לדמיין.

אלוהים חש גוש ענק ומכביד בבטנו. האמת היא שלא רצה להסתכל.
במטבח הכין ספל עם אלף כפיות קפה (הוא אלוהים אז הוא יכול)
והתיישב ליד השולחן, מוודא שהוא יציב על כיסאו. לרגע הביט
מחלונו אל הלא כלום בו העדיף לשכון. האמת היא שלא רצה להסתכל.
ובכל זאת, הרי בסך הכל הייתה זו יצירתו שלו. הוא היה סקרן. הוא
גמה את הקפה בשלוק. ברגע אחד נעלם ההנגאובר ואיתו הכאבים
והסחות הדעת השונות. באותו רגע חזרה אליו הראייה, והוא הביט אל
האינסוף.

בשנת חמישים וחמש לספירת הנוצרים סקלו כמה אנשים איש אחד אחר
כי הזכיר את שמו. כמה מאות שנים לפני זה קשרו אחרים מישהו לגוש
סלע וחתכו אותו שוב ושוב בסכינים כהות למחצה, מתעלמים מזעקותיו
כשאבריו ניגרו והדלדלו מבטנו השסועה. בשנת שלושים ושתיים תלו
כמה גברים משוריינים בחור רזה וארוך שיער על לוח עץ גבוה,
ממסמרים אליו את ידיו ורגליו, והשאירו אותו שם להתייבש אחרי
שעזר לכמה אחרים ואיים על השלטון. באלף חמש מאות ארבעים ושבע
יצאו אלפי בני איכרים חמושים לטיול ארוך ביבשת ובכמה מקומות
אחרים, הורגים אלפים בדרכם כי לא הסכימו לסגוד לו בדרך בה חשבו
שצריך. מאה ומשהו שנים אחרי זה התעסקו חבורות אנשים לבושי
גלימות במבחר ניסויים יצירתיים על האנטומיה האנושית. חתול בוער
נמלט מילל אל בין בתי האבן בשנת שש מאות שלושים ושבע, מוצא
פינה אפלה בה יוכל להתמוטט, לנוח. באלף תשע מאות שלושים ותשע
התעסק איש משופם אחד בהשמדה שיטתית של קבוצת אנשים שהתעקשה
להפריד עצמה מחלק מהאחרים, ואחרים סייעו לו בשמחה. באלף שבע
מאות שלושים ושבע פרצו עשרות רוכבים חמושים ברובים לאזור
אוהלים קטן שהתעקש לשבת במקום במאתיים השנים האחרונות וירו בכל
אנשיו על שסירבו להפסיק להתקיים לבדם או לפחות לזוז הצידה.
בשלושת אלפים ארבע מאות ושבע לפני הספירה נעלם מעל פני האדמה
גזע שהיה מקים תרבות מפוארת ויפהפייה שהייתה מושכת רבים מכל
רחבי העולם, והגופות נעלמו מתחת לפני האדמה, נקברות בחול ואיתן
כמה כדים ופיסות עור ועץ שהתכלו עם הזמן. באלף תשע מאוד תשעים
ותשע גווע תינוק במרחבי המדבר האפריקאי הצחיח, גופו המנופח
דומם לפתע בידי אימו שפרצה בזעקה עצומה שהדהדה במרחבי כפרה עוד
הרבה מעבר לקול. מאות מיילים משם בחדר שינה קטן בעיירה קטנה
בכתה ילדה קטנה בשקט, מבקשת מאביה להפסיק. באותה עיירה ניגש
בעל אל אשתו השרועה בוכה על הרצפה והושיט לה יד רועדת, בליבו
צער אמיתי ופיו אומר שלא התכוון, שהוא אוהב אותה, אותו דבר
שיגיד בבית הקברות חודשים ספורים אחרי כן. בגן העדן הזדיינו
אדם וחווה כמו ארנבות. בהתחלה אכלו, אבל מהרגע בו גילו אחד את
השני לא הפסיקו להתגלגל על הדשא. מאוחר יותר יגלו את החיות
ויתנו להן שמות לפני שימשיכו לאכול.

אלוהים נשאר שוכב על הרצפה, רק לכמה רגעים. עיניו היו פעורות
לרווחה, אבל לא הסתכלו בשום דבר. הבחילה חזרה. פיו היה קפוץ
וכל גופו קר כשהתרומם לבסוף ונעמד במרכז החדר. סביבו נעלם הכל,
ורק הוא נותר בחלל הריק. אולי היום לא התחיל טוב, אבל בסך הכל
זה היה רק בוקר. היה עוד זמן. הוא התמקד בעולם שיצר, בגן העדן
ובאדם וחווה שצעקו שניהם באקסטזה, גופותיהם המיוזעים לחוצים
כנגד גזע עץ החיים, ראשיהם לא מודעים לדבר. כמה חיות נטולות שם
הביטו בהם מהשיחים, מבטים טיפשים ונבובים. הן, אף יותר משני
בני האדם, לא הבינו כלום, לא ידעו דבר.

יהיה כל כך קל. כל כך קל לתקן את הכל, למחוק מה שעשה או לפחות
לקחת חלק אחד ולהחליף באחר. כדי ליצור דברים חדשים נדרשה ממנו
מחשבה ודמיון, אבל להעלים משהו, למחוק, לחזור אחורה? לא היה קל
מזה. הרי אם יעצור עכשיו היה לו ברור שהמשחק נגמר. מכאן אין
טעם להמשיך. והרי עד אתמול היה מה שיצר כל כך יפה, כל כך
מושלם. זה אפילו לא יהיה כרוך במאמץ. אף אחד לא ידע. אף אחד
מלבדו.

פניו מתוחות, הביט שוב אל האדמה. אדם וחווה שכבו שרועים על
הדשא, גופותיהם המבהיקים פרושים זה לצד זה. פניהם המחייכות
הביטו מעלה, חסרות דאגה. אישוניהם התמקדו בשמש, והאור לא גרם
להם להסב את מבטם. לצד גופם נחו ידיהם, כפותיהם אוחזות זו בזו,
אצבעות משתלבות לכדור לא מאוזן. חזם עלה וירד בקצב אחיד, מהיר
מעט. ראשה של חווה סב לצידו. לאחר רגע הצטרף גם ראשו של אדם,
ועיניהם ננעלו אלו על אלו, חיוכם משתנה מעט. שתי זוגות העיניים
לא ראו אותו אף לרגע, מביט בהם מכל מקום.

לרגע נותר אלוהים עומד במקומו, מביט ביצירתו. פניו היו רפויות
כעת,
והוא נאנח עמוקות, מעביר את ידו ארוכת האצבעות בשערותיו
הפתלתלות. מכשיר טלפון מיושן הופיע באוויר לצידו, ואלוהים הרים
את השפורפרת לאוזנו, לא טורח לחייג.

"יוסי?" אמר לאפרכסת, יודע שבעצם אין סיבה לשאול. הוא חיכה
שהאדם בצידו השני של הקו ידבר, רק כמה משפטים נרגשים להם טרח
אך בקושי להקשיב.
"כן, תודה, בסדר גמור. ואתה? יופי. עכשיו, הספר הזה שאתה כותב
- כן, כן, הספר הזה. אני יודע שרק התחלת אבל זה בסדר, יש לך
בסט סלר ביד, תאמין לי. רק, היום בערב, כשתכתוב, הייתי רוצה
שתשנה איזה חלק. היום השביעי.
"לא, הוא לא ממש טוב. אני יודע מה אתה חושב אבל אני פשוט לא
שלם איתו. פשוט תכתוב שלא עשיתי כלום. יותר טוב ככה, תאמין לי.
ותרגיש חופשי להיות יצירתי בהמשך, אנשים אוהבים קצת דמיון, אתה
יודע.
"יופי, אני שמח. תודה. כן. כן. כן. יכול להיות. תודה. ביי."

אלוהים הניח את השפורפרת, מחייך לרגע ומניד בראשו. הטלפון נעלם
ופניו הרצינו. השעון הדיגיטלי על ידו הראה שהשעה הייתה שעת
צהרים. בסדר, יש עוד זמן, ואם ירצה יוכל גם להספיק לשתות עוד
כוס קפה. עד הערב יש לו כמה סידורים אחרונים בגן-עדן, ואחרי זה
יוכל לנוח קצת אם ירצה, סתם בשביל הקטע, כי בתור אלוהים לא ממש
היה צריך לנוח. היום יסיים לארגן הכל ומחר ייסע לשחק במקום
אחר. בסך הכל היה אלוהים, והאפשרויות היו אינסופיות. בסופו של
דבר אם לא אהב את העולם שיצר תמיד יוכל ליצור אחד חדש. עוד
עולם משל עצמו.