תאריך: אי-שם באינסוף, מתישהו
לכל מאן דבעי,
  אני כותב מסמך זה לא ככתב הגנה עתידי, כי אם כמכתב אזהרה,
המלצה לציבור הרחב.  אזהרה שמומלץ להתעלם ממנה, המלצה שכדאי
להיזהר ממנה, תלוי בנקודת המבט, תלוי במביט, אך ללא כל תלות.
  מעיים משתלשלים מפי, נוגעים בגרוני מבפנים, ומבחוץ.  האם
מעיי הם?  בגדיי הלבנים קרועים, מכוסים פחם שחור, ומוכתמים
בדם.  האם דמי הוא?  אני יושב, נשען על קיר מרכז העולם, בקצהו
המרוחק ביותר של מקום שכוח-אל זה.  היכן אני?  תשובות - אין לי
לשאלות אלה ולשאלות כה רבות אחרות, אך הדרך, הדרך - כה ברורה,
כה מותווה, כה נסתרת.  ואלה הם קורותיי במהלכם של השנים?
השבועות?  הימים?  השעות?  טרופי הנחת ומשוככי הזעם האחרונים:
  עוצם עיניי בניסיון להתרכז, בניסיון לקבל תשובות לכל
השאלות, בניסיון להתנתק.  עיניי נעצמות ונשארות פקוחות, אינן
מביאות עמן את שחור עצימת העיניים, מביאות עמן כאוס אינסופי של
צבעים מרצדים.  גוונים שחורים של אדום, גוונים אדומים של שחור
מרכיבים נהר כחול קוצף וגועש, ובקצפו, ובגעשו, יוצר הוא
נחשולים של שקט, שטפים של רוגע, ומערבולות של דממה ללא סוף.
וזרמו הלא מוגדר חותר כלפי באופן נקודתי ומדויק.  אני קופא
מפחד, רועד מציפייה, משתין (מפריש נוזלים עודפים מהגוף)
מתקווה.  ונוזלי הצהובים בעלי גוון האדום מתמזגים עם נהר זה,
מגדירים אותו מחדש, מגדירים אותי.  ונהר זה של נוזלי סוחף אותי
בזרמיו, בשטפיו, במערבולותיו, באפאתיות הנצחית המכילה אותו
בעודו מכיל אותה.  נסחף.  איני מביט לאחור, רואה אני מאחורי את
גופי, איני מבט לאחור, גופי מאחור, איני מביט, איני, הנני,
אני.
  יושב מכווץ בתוך רחם אמי החצויה לשניים.  מוגן מכל, ללא
צורך בהגנה.  משני צדדי שבילים משוחים סגול עמוק, רציף, בוהק,
נהיר, ממורק, חד-גוני, צבעוני, רופס, עז, נרחב.  ומאחוריהם
מרצדים להם מרחבים של אדום אדמוני, אדמדם ודמי בגוונים שונים
של שחור מרוכז, פחמי ושטני, ומישורים של שחור מרוכז, פחמי
ושטני בגוונים שונים של אדום אדמוני, אדמדם ודמי ונקודות
בדרגות בהירות שונות של סגול וורוד מחרידים, מרגיעים, בהירים,
כהים, עמומים, ברורים, מושכים, דוחים, ועננים נהירים, בטוחים,
קבועים בצבע אפור לא משתנה, וקווים אופקיים אפלים בכיוון
הזרימה ללא צבע, בצבעי האפאתיה המוחלטת, האימתנית, הקרירה,
הנשגבת, האלוהית, בה שרוי אני.
  והזרם סוחף את רחם אמי החצויה לשניים, ובתוכה גופי שעמי,
ללא גופי שנשאר מאחור.  הנקודות הסגולות והוורודות מרצדות
בדרגות שונות של משיכה, דחייה, השתוקקות, גירוי, תהייה.  מורה
לידיי לערוג לנקודות המרצדות, והן, הן לא, לא עלה יפה ניסיונן
להשיג אותן, רק בעננים האפורים והדוממים הצליחו ידיי לגעת.  על
העננים נושמים גמדים זעירים בעלי מבטים ידעניים, שמושכים את
ידיי כל העת אל העננים, בעוד ידיי כמהות אל הנקודות המרצדות
הסגולות והוורודות.  הגמדים קופצים מהעננים אל השבילים
הסגולים, מכתימים אותם בנוכחותם.  לעתים זאבים בעלי פרווה
פרועה ומחודדת, מבט בטוח ותוהה, צבע אפור ורענן, מרחיקים אותם
בגועל והדחייה שגורמים להם, לגמדים הנשגבים, להרגיש.  הזאבים
תופסים נקודות סגולות וורודות בפיהם המשונן והמעודן, וזורקים
אותן אלי.  חלק מהנקודות מצליח אני לתפוס, וחלקן נופל למימי
הנהר ונשאר מאחורי, בלי לצוף עם הזרם.  את אותן נקודות מרצדות
סגולות וורודות שעולה בידי לתפוס אוגר אני בתוך חציה הריק של
רחם אמי החצויה לשניים, בתוך חציה הריק שלא נושא את גופי
שעמי.
  חציה הריק של רחם אמי, שמכיל עתה נקודות מרצדות סגולות
וורודות, הינו ללא סוף, ללא תחתית, אך ככל שמאחסן אני בתוכו
יותר נקודות מרצדות סגולות וורודות, הוא מכיל יותר נקודות
מרצדות סגולות וורודות ומפלסו עולה, אך יודע אני שלעולם לא
יעלה על גדותיו.  ככל שמאחסן אני בתוכו יותר נקודות מרצדות
סגולות וורודות, אחיזתי את זרם הנהר ואחיזתו אותי נהיים יציבים
ומחודדים יותר, וככל שאחיזתי את זרם הנהר ואחיזתו אותי נהיים
יציבים ומחודדים יותר, חש אני יותר אושר, אושר ממלא, מוחלט
ואמיתי.
  כך ממשיך אני לזרום בתוך חציה של רחם אמי החצויה לשניים,
תופס נקודות מרצדות סגולות וורודות במעופן, מנסה להימנע ממגע
עם העננים האפורים הבטוחים והדוממים, מאחסן אותן בתוך חציה
הריק, ללא סוף ותחתית, של רחם אמי החצויה לשניים, שמכיל עתה
נקודות מרצדות סגולות וורודות.  זורם, נסחף, זורם, קולח, זורם,
נמשך, זורם, מתקדם, זורם.  הזרם נעשה חזק יותר, ממוקד יותר,
חלק יותר.  יותר ויותר זאבים בודדים צצים בצידי הנהר.  מגיעים
אנו, שני חצאי רחם אמי החצויה לשניים, אני וגופי שעמי ללא גופי
שנשאר מאחור, ואוסף הנקודות המרצדות הסגולות והוורודות שלי,
למפל.
  מפל.  מפל אדיר.  מפל של מים.  מפל של דם.  מפל של פחם
שטני.  מפל שוצף, גועש.  מפל של אפאתיות.  מפל של הנהר.  מפל
שלי.  מפלי.
  נסחף עם הזרם ונופל במפל, על-פי כל חוקי הכבידה ובניגוד
מוחלט להם.  נסחף ומשייט על המפל בלא לגעת בו.  המפל מסתיים
בצידו המרוחק במים צלולים ובתוכם השתקפות אחר הצהרים בהירה של
שמש סתווית.  ממשיך בנפילתי את המפל ולהקה עצומה של דגי סלמון
קשוחים וחסרי-תכלית קופצים מעל ראשי התוהה.  מתקרב אל הימה
הצלולה שבקצהו המרוחק של המפל.  רואה את השתקפותה הדהויה
והמפורשת של שמש אחר-צהרים סתווית זו בבירור פסקני.  צבע צהוב
בוהק, בוער, מחוספס, מרוצפת סערות של שחור מרוכז, פחמי ושטני,
ובתוכן מערבולות של אדום אדמוני, אדמדם ודמי, ועיני המערבולות,
עיני אפאתיות הן, ומרצדות עליה הנקודות המרצדות הסגולות
והוורודות אותן לא הצלחתי לתפוס במעופן, ונפלו למימי הנהר,
ובמרכזה של שמש זו יושב לו, בישיבה מזרחית זקופה, ברוגע מוחלט,
ובציפייה לבאות, גופי שלא היה עמי כי נשאר מאחור.
  ממשיך בנפילתי את המפל.  מגיע אל הימה.  המפל ממשיך אל
תוכה, אל תוך השתקפותו.  ממשיך אני עמו.  בתוך הימה הנני.
עולה במעלה השתקפות המפל כלפי מטה.  הולך וקרב אל שמש אחר
הצהרים סתווית זו.  מגיע אל השמש וחי אותה.  גופי שעמי מתמזג
עם גופי שנשאר מאחור במרכזה של שמש החיים, תוך כדי יצירה של
אפאתיה אלוהית, נשגבת, מוחלטת, הרמונית, נעימה ומלטפת.  חש את
השמש, נוגע בכל מכלול הנקודות המרצדות הסגולות והוורודות,
מכניס אל תוך תוכי את כלל הסערות של שחור מרוכז, פחמי ושטני
ובתוכן מערבולות של אדום אדמוני, אדמדם ודמי, בעלות עיני
האפאתיות.  שמש החיים, על כל מכלוליה, ואני, אחד אנו.  מתמוטט.
קורס.
  פוקח את עיני שכלל לא היו עצומות.  בוחן את עצמי ואת
סביבתי.  מעיים משתלשלים מפי, נוגעים בגרוני מבפנים, ומבחוץ.
האם מעיי הם?  בגדיי הלבנים קרועים, מכוסים פחם שחור, ומוכתמים
בדם.  האם דמי הוא?  אני יושב, נשען על קיר מרכז העולם, בקצהו
המרוחק ביותר של מקום שכוח-אל זה.  יושב וכותב את מכתבי זה
אליכם.  יושב וכותב על מסעותיי בנהר החיים.  יושב וכותב ומקווה
שתבינו.  שלפחות אתם, תבינו.


                   ראו מכתב זה כהזמנה אישית.

                           ראו הוזהרתם!


                                                על החתום,
                                                     אני.